יום שני, 19 בינואר 2015

מחניודה - ארוחת ערב ירושלמית

טוב אז הגיע זמן מחניודה.


מחניודה היא כבר כמה שנים אחת המסעדות המדוברות והמתוקשרות בישראל. מסעדה שהפכה בזכות ההצלחה שלה לקבוצת ניהול שבבעלותה כמה מסעדות וברים בירושלים ואחת מדוברת ומצליחה בלונדון - לא פחות. (לונדון זה אומר בירת אנגליה - למי שלא קולט - מסעדת Palomar שנפתחה בשנת 2014 והיא הצלחה די היסטרית). גם אסף גרניט השף הראשי הפך למגה-סלב בשנתיים האחרונות (משחקי השף וכו').

בגדול מסעדת מחניודה מוגדרת כמסעדת שוק עונתית וים תיכונית. היא בבעלותם וניצוחם של שלושה שפים ירושלמיים בעלי רזומה עשיר: אסף גרניט, יוסי אלעד ואורי נבון. היא נפתחה כבר ב- 2009 ונדמה לי שבכל שנה מעמדה הולך ועולה כאחת המסעדות המדוברות והטובות בארץ. בעכבר העיר היא זכתה בתואר מסעדת השנה בשנת 2014. היא אחת המומלצות בארץ בלא מעט מדריכים ואתרי המלצות לתיירים.

אני מניח שחלק גדול מההצלחה נובע לאו דווקא בזכות האוכל, אלא בזכות האווירה המיוחדת במסעדה (מוסיקה רועשת ושמחה, מלצרים לא פורמליים וסופר ידידותיים, מטבח פתוח, עיצוב מאד ביתי ו"זרוק"). אחרי מחניודה ניסו להעתיק את הפורמט בלא מעט מסעדות אחרות שנפתחו בארץ, כולל במדינת תל אביב, ולא ממש התקרבו להצלחה ולייחוד של מחניודה. 
שגיא כהן בטור ביקורת משתפך בהארץ מספטמבר האחרון השתמש בתיאורים כמו מלוטש, בוגר, מבריק ומלהיב כשהוא תאר את המטבח ואת האוכל שלהם. הוא אפילו טען ש"בלי ספק מחניודה היא המסעדה הכי מקסימה בישראל". האמנם?


יצא לי לאכול שם פעם אחת. ביומולדת שלי ביוני 2012 ואז מאד מאד נהניתי מהאווירה ומהאוכל. 

הפעם היינו חבורה של 8 סועדים מקרב בני משפחתי. הזמנו מקום במוצאי שבת האחרון לשעה 18:45. זה הסרוויס הראשון של המסעדה שסגורה במהלך השבת. המסעדה הייתה מלאה כמעט לחלוטין כבר בסרוויס הראשון, למרות ערב ירושלמי גשום וקרררר. 
כשחיכינו ליד הכניסה חילקו לכל הסועדים הממתינים כוסות קטנות של תה. נחמד. היה יותר נחמד אם התה היה חם ולא פושר, אבל אני סתם קטנוני. 

נכנסנו. התיישבנו.
השולחן שלנו היה השולחן שהכי קרוב למטבח הפתוח. (חוץ מכמה מקומות על הבר שיושבים ממש על המטבח). מעבר לשולחן הזה יש פיזור של שולחנות בחדר הגדול בקומה הראשונה, יש בר גדול עם מקומות סביבו, ויש מרפסת בקומה השנייה שכוללת עוד כמה שולחנות שצופים על הקומה הראשונה.
העיצוב כאמור מאד לא פורמלי. מאד פשוט ביחס למסעדות שף. הרבה עץ. כלי הגשה מאד פשוטים, כמעט כמו בבית. שולחנות עץ כבדים ופשוטים. 




האווירה היא כאמור אווירת שוק שמחה וצוהלת. מוסיקה (בעיקר ים-תיכונית) שמחה ורועשת. לפעמים צריך לצעוק כדי שישמעו אותך. מה שבטוח הוא שהמלצרים עובדים כאן קשה במיוחד וראויים לכל קרדיט. את בני ה-60 פלוס בשולחננו זה מעט הטריד.


קיבלנו את התפריטים.
התפריט משתנה בתדירות גבוהה למדי. כנראה שבעוד שבוע חלק מהמנות תשתנינה.
גם כאן בולט חוסר הפורמליות. תפריטים מלאי משחקי מילים, סלנג, בדיחות מהווי הצוות וכו'. תפריטים לא פוליטקלי קורקט ומשעשעים למדי. לדעתי אפילו over מתחכמים, ואני איש שאוהב התחכמויות ומשחקי מילים. 
קחו דוגמא: "שרימפס שקר כלשהו, שום, פלפל ושמן זית" ; "פול התמנון על הפלאנצ'ה על צ'יליצ'ורי, בטטה, יוגורט וכוסברה". לסטייקים במשקל קוראים בתפריט מפלצות בע"מ.
עוד דוגמא ממתוקי היום (ציטוט מדיוק - לא נגעתי): "בוואריה של תחנת דלק ברמלה וקרם טופי משטיפת מכוניות בלוד".
תפריט היינות כולל למשל יינות לבנים שמכונים יינות "בצבע אשכנזי". תפריט הקוקטיילים מכונה "זנבות התרנגולים שלנו".


הזמנו בקבוק יין - קריניאן טוב של יקב ויתקין. קיבלנו קצת לחם בשקיות חומות של פעם, עם טחינה.
לאחר מכן היינו מוכנים לדבר החשוב. האוכל.

הזמנו מבחר מנות ראשונות לשיירינג:

  • קובנייה מתחכמת - טרטר דג, טבולה של כרובית, לבנה וזעתר. 52 ש"ח.
  • סלט אנדיב - פירות, אגוזים, גבינה כחולה וויניגרט הדרים. 58 ש"ח.
  • 2 מנות של הפולנטה המפורסמת - עם ראגו פטריות, אספרגוסים, פרמז'ן ושמן כמהין. 54 ש"ח.
  • שיקשוקית - קבב מפורק, טחיגורט, פסטו, עריסה ולימון כבוש. 54 ש"ח. 
  • מחבת חלקי פנים בתבשיל של ארטישוק ירושלמי, תרד ופלפל חריף. 69 ש"ח.
איך היה? אז ככה:

הקובנייה של טרטר הדג הייתה טעימה וטובה מאד, אבל המנה הייתה ממש קטנה.



סלט האנדיב היה טעים. מאד סטנדרטי. שילוב טוב של טעמים שפוגשים בהרבה סלטים ים תיכוניים במסעדות שף.



הפולנטה הכל-כך נחשבת היא בעיניי overrated. מצטער. היא נחשבת משום מה למנת הדגל במסעדה ואחת המנות הכי מזוהות עם מסעדה כלשהי בארץ. לא יודע. היא טובה אבל לא מדהימה. אכלתי טעימות יותר בכמה הזדמנויות בארץ, כולל אצלי במטבח. בביקור הראשון שלי במחניודה היא הייתה יותר מוצלחת. הפעם הם השפריצו יותר מידי שמן כמהין שהשתלט על כל הביזנס.
לא צילמתי. מי שרוצה שיעשה גוגל.


השיקשוקית הייתה בעיניי המנה הכי טעימה בין הראשונות. מנה טובה מאד. מנת בשר טחון טוב עם שילוב טעמים ותיבולים כלבבי.


האכזבה שלי הייתה מנת חלקי הפנים. המנה הכי יקרה בין הראשונות. המנה שאני הכי חיכיתי לה. אני מת על חלקי פנים. ומי שמזדעזע שרק יידע שזה מעדן. בסיבוב הראשון שלי במסעדה אכלתי מנת שקדי עגל ומוח שהייתה מעולה. המנה הזו הגיעה במחבת קטנה וכללה מוח טלה, שקדי עגל, אשכי עגל וחוט שדרה. חלקי הפנים שכשכו ברוטב דליל ותפל למדי, שאני הרגשתי בו בעיקר טעם חזק של כמון שהוציא את כל העידון המעולה של חלקי הפנים. הרוטב פשוט לא היה מספיק טעים. גם כמות הבשר הייתה מאכזבת מאד ביחס למחיר המנה. לגבי הארטישוק הירושלמי. לדעתי היו 2 חתיכות קטנות. לא יותר. תכל'ס הדבר שהכי בלט בגודלו במנה היה הפלפל החריף הירוק הגדול. מנה בינונית.



אחרי הראשונות ומנוחה קצרה הגיעו 8 מנות עיקריות ואלו הן:

  • 2 מנות טי-בון טלה (אחת שאני הזמנתי): טי בון של טלה, קרן חצילים, שרי אדמדמות, שעועית ירוקה ותפו"א. 126 ש"ח.
  • 2 מנות אוסובוקו טלה: אוסוסבוקו של טלה בגרסת הדרוזים - עזרא קורא לזה מ-נ-ס-ף. (ציטוט מהתפריט). 112 ש"ח. 
  • 2 מנות כבד עוף: כבד עוף על הפירה הטוב בעולם עם בצלים צלויים, שום קונפי וחמאת סילאן. 86 ש"ח.
  • מנה של ריזוטו פטריות: ריזוטו פטריות עם פרמג'נו אוריג'ינל ושמן כמהין לבנות. 90 ש"ח.
  • מנה של דג דניס: מממעמקים קראתיך - דניס, פסטו, טפנד, יוגורט, סלקים צלויים ופירה. 130 ש"ח.
אני לא אפרט מה כל אחד אכל. סתם לא מתחשק לי.
בגדול כולם בסה"כ די נהנו מהמנות העיקריות, אבל לא נרשמה התלהבות מיוחדת. אף מנה עם WOW Factor.

הטי בון טלה שאני אכלתי היה טעים מאד והשתלב טוב עם שאר המרכיבים של המנה. הייתי שמח אם היה נפרס קצת יותר עבה ועשוי קצת פחות well וקצת יותר medium, אבל בסה"כ הוא היה איכותי.




האוסובוקו טלה היה רק לא רע לטענת הסועדים. הבשר לא היה מספיק רך ונימוח. לא נפל מהעצם כמו שקיוו. גם תבשיל הבורגול (או החיטה) שהוגש יחד איתו לא התרומם יותר מדי.



הכבדים היו טעימים. טוב, כבד עוף עם בצלים מקורמלים וסילאן, כמה רע זה יכול להיות. טעמתי גם ביס, כולל מהפירה הכי טוב בעולם. נחמד. טעים. שום דבר מעבר לזה. לא באמת הפירה הכי טוב בעולם. גם לא מספר שתיים... בעיניי מנה ממש בנאלית ואפילו קצת משעממת עבור מסעדה שמנסה להיות הכי לא משעממת שיש. 86 ש"ח לחומר גלם זול כמו כבד עוף זה יותר מדי בעיניי.



הריזוטו היה טוב לדעת הסועדת. שוב - ריזוטו, פטריות, גבינה, חמאה - תמיד שילוב טוב. בטח שמזליפים שמן כמהין לבנות שנעניק לזה ניחוח גורמה. גם כאן נתתי בביס ולא נפלתי מהתרגשות. טוב. לא יותר.
אין תמונה. מתנצל בפני הצמחונים.


דג הדניס היה טעים מאד לדעתו של הטועם האלמוני שאכל ממנו. דווקא ממנו לא טעמתי. לא יצא.



טוב. נרגענו מהעיקריות והתפנינו לקינוחים.

הזמנו 4 קינוחים שונים מתוך היצע של 5 שהיו בתפריט. את החמישי קיבלנו על חשבון הבית. צ'ופר נחמד מאד.

ואלו הם ממתקי היום:


  • עוגת גבינה בעוגיית וופא וופא עם אגסים בזעפרן ופירות יער. 46 ש"ח.
  • טירמיסו משגע עם קרם אנגלייז הל. 44 ש"ח.
  • כיפת ברזל - בלי קשר לפוליטיקה. 52 ש"ח.
  • בסבוסה של אמא של אורי עם גלידת טחינה, קצפת, פירות וסילאן. 39 ש"ח.
  • הקינוח צ'ופר: בוואריה של תחנת דלק ברמלה וקרם טופי משטיפת מכוניות בלוד. 37 ש"ח על החשבון.
את הקינוחים הגישו לנו על קרש גדול למרכז השולחן והתחרענו עליהם. 
כל הקינוחים היו טובים. אף אחד לא הדהים. אני אהבתי במיוחד את עוגת הגבינה ואת הבסבוסה. גם הבוואריה הייתה טובה מאד. כיפת הברזל היא כיפת שוקולד שממולאת בעוד קצת שוקולד. חביבה ולא יותר. הטירמיסו בעיניי לא התרומם. לא ממש הרגשתי הל בקרם האנגלייז. האמת - גם וניל לא ממש הרגשתי שם, אבל בסה"כ הוא גם היה חביב.







לסיכום החוויה שנקראת מחניודה:

לגבי המסביב. האווירה אכן מיוחדת ושמחה במיוחד. כמו ששגיא כהן קרא לזה אווירה של "כפיים". בזכות זה יש כאן חוויה קולינרית שונה. אני יכול להבין למה זה מושך תיירים בפרט והמוני סועדים בכלל. מה שבטוח שזה לא מתאים לכולם. קהל של קונצרטים קלאסיים כנראה פחות ייהנה. אני אישית נהניתי.
יש לציין שהשירות היה יוצא מהכלל. מאד מאד חביב, לא מתנשא, מסביר פנים ומקצועי. כנראה שגם זה אחד מסודות הקסם של המקום.

זהו. כמו שניתן לראות ניקינו יפה את הצלחות.
יצאנו שבעים. מרוצים רק חלקית, היות ולחלקנו הגדול היו ציפיות גדולות יותר מהמסעדה הכל-כך נחשבת. הייתה הסכמה כללית שאף מנה לא הדהימה וגרמה לנו ליפול מהכיסא. בגדול לא השתכנענו שמחניודה שווה את הנסיעה מהמרכז לירושלים בערב חורפי וקפוא.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה