יום שבת, 31 בדצמבר 2016

סיכום מתוק של 2016 - הקינוחים הכי טובים שאכלתי השנה

בשנתיים האחרונות דירגתי את המסעדות הכי טובות שאכלתי בהן באותה שנה.
שנת 2016 לא הייתה שנה טובה לקולינריה ולמסעדנות בישראל. זו הייתה אפילו שנה רעה. הרבה יותר מסעדות טובות נסגרו מאשר נפתחו (בראשן כתית שלצד מול ים הייתה מסעדת העילית היחידה שפעלה כאן בשנים האחרונות וודאי היצירתית והנועזת מכולן, וגם המזללה של אותו שף, וגם ברטי, כולא, רוקח 73, הרברט סמואל, אדורה ועוד). גם אלה שנפתחו ברובן אינן באמת משמעותיות. רובן מסעדות די שמרניות שלא מחפשות להיות מקוריות או יצירתיות במיוחד. גם אלה שכן מנסות להיות שונות, הן בינתיים חסרות יציבות ולא טובות כמצופה (למשל מאייאר ואל עאשי שעושות אוכל שף ערבי מודרני).

לכן לא התחשק לי לעשות שוב דירוג של המסעדות הכי טובות שאכלתי בהן השנה. החלטתי לעשות דירוג מתוק. דירוג של הקינוחים הכי טובים שאכלתי השנה, בארץ ובעולם (שזה אומר ברלין ורומא). בתקווה שהשנה הבאה תהיה מתוקה יותר.
אז הנה הם... (אין משמעות לסדר. הם מופיעים פחות או יותר לפי סדר כרונולוגי)... 12 הקינוחים של 2016:


פאי שוקולד בטאיזו (מרץ 2016).
פאי של אנה שפירו (שזכתה לאחרונה בתואר הקונדיטורית הכי טובה של 2016 בתחרות פרסי האוכל של טיים אאוט). הוא כלל: קציפת פפרמינט, טראפלס שוקולד מלוחים, מרשמלו מקורמל, אבקת אגוזי לוז וגלידת בננות וקרמל. קינוח מושקע, יצירתי, יפהפה ומושחת. אין מה לחפש אותו כרגע בתפריט. הוא כבר לא שם...



"עוגת הגבינה" של קיטשן מרקט (מרץ 2016).
קינוח מקורי ומורכב שכולל: קרם גבינת וניל, פירות עונתיים, סבלה זיתים וסורבה גבינה לבנה. כל מרכיבי העוגה: פירורי בצק פריך, עוגת הגבינה, פירות יער, מתחבאים בשקע, מתחת למעטה הדק והשחור של סבלה הזיתים. מגניב ביותר ומה שיותר חשוב - טעים להפליא. קינוח לא מאד מתוק, עם איזון טעמים נהדר. קינוח שכל מרכיביו (כולל סבלה הזיתים המתקתק מלוח) טעימים לכעצמם, וביחד - תענוג.



אנטרמה שוקולד בשילה (אפריל 2016).
מוס שוקולד מריר, מוס שוקולד חלב, קרמו קרמל מלוח עם קראמבל שומשום וטוויל נוגטין. קינוח נהדר. שוקולדי, יצירתי, עשיר, כבד. איזון נהדר של המתיקות. שילוב מעולה של מתוק-מלוח. שילובי מרקמים ומראה נהדר. בדיוק מה שאפשר לצפות מקינוח שוקולד במסעדת שף איכותית.



לילות ביירות בכולא (אפריל 2016).
קינוח טעים מאד במסעדה שנסגרה לקראת סוף השנה הזו. זו עוגת סולת על קצפת לאבנה כבשים, סירופ גרניום, אגוזים ופיסטוק. קינוח מתקתק-חמצמץ ועדין, עם עוגת סולת מאד אוורירית ביחס למקובל. קינוח שבקלות יכול להיות מתוק להחריד, אבל כאן הוא מאוזן להפליא. נהדר.



קינוח נקטרינות ב-Ross בברלין (מאי 2016).
מסעדה של שף ישראלי צעיר בשם אורי טריאסט שהספיקה להיסגר זמן לא ארוך אחרי שביקרנו בה. חבל. היה מקום משובח מאד. הקינוח: נקטרינות צלויות עם יוגורט, דבש, אגוזי לוז וסורבה נקטרינות. קינוח פירותי פשוט מושלם. איזון טעמים פנטסטי. באמת אחד הקינוחים הטעימים והמרעננים שאכלתי.



קינוח המנגו ב-Tim Raue ברלין (יוני 2016).
מסעדת 2 כוכבי מישלן שמדורגת בשנים האחרונות גם ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם של סן פגרינו. זו הייתה המנה הטובה ביותר שאכלנו בעסקית הצהריים: קינוח מנגו בליים וזעפרן. היה כאן שילוב טעמים ומרקמים מדהים. חתיכות המנגו היו רכות וממש נמסו בפה. היו קראנצ'ים קטנים של ליים וגרגרי פלפל ירוק שנתנו kick. קרם זעפרן וגלידת מנגו מעולים. קינוח מורכב ויפהפה, ובעיניי פשוט מושלם. מתקתק-חמצמץ, מרענן, יצירתי וטעים במיוחד. כל מה שאני מחפש בקינוח.



סמי פרדו ברגמוט ב-Clash (יולי 2016),
סמי פרדו ברגמוט. גנאש פיסטוק מלוח, שערות קדאיף, "רחת לוקום", פיסטוקים מקורמלים, עלי ורדים מסוכרים. קינוח שהיה טעים מאד עם שילובי טעמים מתקתקים, מלוחים ומרירים, באיזון מצוין, ושילובי מרקמים מהנים. יופי של ביצוע.



בראוני פולי קקאו בפרונטו (אוגוסט 2016).
בראוני פולי קקאו, גנאש אספרסו, קרמו יוגורט, בונבון בייליס וגלידת ביסקאליה וולרונה. הקינוח יחסית קטן, אבל הוא בהחלט מספק. קינוח מצוין. קינוח שוקולדי, מאוזן מעולה, מלא מרקמים. אחלה.



טארט לימון באנה בירושלים (אוגוסט 2016).
טארט פשוט וקלאסי שהוכן בדיוק כמו שטארט לימון צריך להיעשות: בצק פריך וטעים, קרם לימון קר במתיקות עדינה ומאוזנת היטב, מרנג איטלקי רך, עדין ונעים. אחלה.



קינוח אפרסקים ב-Stazione di Posta ברומא (ספטמבר 2016).
קינוח אפרסקים, מוזלי וגבינת ריקוטה. קינוח פשוט מושלם. הכי טעים שאכלתי בטיול שלי ברומא. היה פה אפרסק בכמה טקסטורות, הן טרי, הן קפוא (מעין סורבה או גרניטה), גלידת לבנדר מעולה, פירורי מוזלי שהוסיפו קראנץ' וקציפת ריקוטה עדינה. קינוח קליל, מלא טקסטורות וטעים להפליא.



מלבי זעפרן באל עאשי (אוקטובר 2016).
מלבי מתובל בהל, זעפרן, מסטיקה, מוגש עם קליפות הדרים מסוכרות ושברי פיסטוק חלבי. אהבתי מאד את הקינוח. הוא היה קרמי וטעים מאד, עם מתיקות עדינה ומאוזנת היטב. עלי המיקרו הירוקים (בזיליקום וזעתר טרי) הוסיפו טוויסט נחמד ומרענן.



עד כאן שנת 2016. כולי תקווה ששנת 2017 תהיה שנה טובה יותר מכל הבחינות, ודאי בכל מה שקשור לעסקי המסעדנות הלא קלים כאן. שנה מתוקה, מעניינת וטעימה לכולנו.

תאכלו מרקים - תהיו חזקים (או - מרקים חמים לימים קרים)


דצמבר 2016. חודש קר וגשום במיוחד. אז איך מתמודדים? מתלבשים חם. מדליקים מזגן (כמה שאפשר בלי שהוא מייבש את המוח). והפתרון המשביע רצון ביותר: מכינים מרקים. כאלה עשירים, לוהטים ומהבילים. אין כמו מרקים טובים בחורף. אוכל הניחומים האידאלי ומחמם הגוף והנפש מספר אחד. מה שהכי טוב במרקים זה שלרוב נורא קל להכין אותם. זורקים רכיבים לסיר גדול, מתבלים היטב ומבשלים עד שזה מוכן.

אפשר לחלק מרקים לשלושה סוגים מרכזיים: מרקי ציר, מרקי קרם טחונים ומרקים לא טחונים.

מרק הציר - נשען על ציר טוב. יכול להיות ציר ירקות, ציר בשר או ציר דגים. יכול להיות זך ויכול לכלול מרכיבים שונים. אלה מרקים דלילים שאפשר ממש לשתות אותם. כמו כוס תה. המפורסם שבהם הוא כמובן מרק העוף (ההוא של סבתא). בכל העולם יש וריאציות שלו: מרק ראמן יפני, מרק פו וייטנאמי ואחרים. המרקים האלה הם אולי מזון הניחומים המושלם. יש אומרים שיש להם סגולות מרפא, כאלה שירפאו כל צינון או שפעת. לפחות המרק שאני הכנתי ושיתואר בהמשך היה כזה!

מרק הקרם הוא לרוב מרק ירקות שפשוט טוחנים אותו. אפשר לעדן אותו עם שמנת או קרם קוקוס. בעיניי אלה מרקים נהדרים, אבל פחות מתאימים לימים הקרים. אפשר לאכול אותם פושרים או אפילו קרים, וגם כשהם חמים מאד, הם לא נותנים לדעתי את האפקט מחמם הנפש והגוף ששני הסוגים האחרים נותנים.

המרק ה"לא טחון" או הלא מעובד הוא קטגוריה עצומה. אינסוף וריאציות ואפשרויות. צמחוני, דגי, בשרי. ירקות, קטניות, דגנים. הכל הולך. אלה מרקים שיכולים להיות מרקי ארוחה ולכלול המון מרכיבים שונים, כמו מרק מינסטרונה, או מרקים עם מיעוט רכיבים, כמו מרק בצל שבהרבה מרקים כולל רק בצל. גם המרקים האלה נהדרים לחורף. אני אוהב שהם סמיכים ובעלי גוף.

בקיצור חדל קשקשת. הנה כמה מרקים שהכנתי בחודש האחרון.


מרק עוף בניחוחות אסייתיים:

מרק שהוכן בעיצומו של צינון מטריד עם נזלת שלא מפסיקה. כל האקמולים צינון לא הזיזו. ביום א' של אותו שבוע קפצתי לאכול ראמן בניני האצ'י מתוך תקווה שזה יעזור. לא עזר. אז נשברתי ולמחרת בבוקר הכנתי מרק עוף של בית. תוך יומיים הפסיק הצינון. פניצילין יהודי-אסייתי!

המרק שלי הכיל כרעי עוף ושוקי עוף ועצם בקר. בדרך כלל אני שם גרון עוף בשביל הטעם אבל הפעם לא היה באטליז.
הירקות היו בצל, שום, שורש פטרוזיליה וגזר. צרורות של כוסברה, פטרוזיליה ושמיר. התיבול כלל אלמנטים אסייתיים: פטריות שיטאקה מיובשות, שורש גלנגל מיובש, עלי כפיר ליים, כוכב אניס, זרעי כוסברה וכמובן מלח, פלפל שחור ופלפל אנגלי גם.

המרק בושל כשעה וחצי לפחות.


עם העוף המכובס שאני לא מעריץ שלו עשיתי ניסוי. אחרי הבישול הפרדתי את חלקיו מהעצם. שמתי בתבנית. יצקתי מצקת או שתיים מהמרק ושמן זית עד כיסוי של כ-2/3 מהבשר. הכנסתי לתנור לא חם מאד (מעריך ש-130-140 מעלות) למשהו כמו 1/2 שעה. התוצאה הייתה נתחי בשר עוף רכים וטעימים עם קראסט שחום קל. פתאום עוף של מרק הפך להיות ממש טעים. אם יש שאריות אפשר לשים בסנדוויץ'. כך עשיתי כעבור יומיים.





המרק חוץ מהיותו טעים מאד מילא כאמור את ייעודו בשלמות ועזר להפסיק את הצינון הטורדני שהיה לי. קסם. מי צריך דקסמול קולד או אקמול צינון. רק מרק עוף אמיתי של בית!


מרק פטריות עם ציר ראשי לוקוס ודג:

מרק שההשראה להכנתו הגיעה ממרק הסוהימונו שאכלתי ביאקימונו לאחרונה. שם מדובר במרק צח על בסיס ציר דגים שמוגש עם פילה דג לבן. היה לי בפריזר כליטר של ציר דגים - ציר ראשי לוקוס שנשאר לי מאיזושהי מנה שהכנתי לפני כמה שבועות (או חודשים). בזמנו קניתי פילה לוקוס ומהראשים והאדרה הכנתי ציר עדין ונהדר. מאד פשוט: כמה ירקות שורש: גזר, ראש סלרי, שורש פטרוזיליה, בצל, שום. תבלינים: מלח, פלפל שחור, כוכב אניס. מים. דגים. בישול. סינון.

הציר היה הבסיס הנוזלי של המרק הזה. (הייתי צריך להוסיף עוד קצת מים עד לכיסוי הכבודה). החלטתי להכין מרק פטריות עשיר עם הציר ועם פילה דג לבן. השתמשתי בפילה בס או בר-ים טרי. 4 סוגי פטריות נכנסו: שמפיניון לבנות, שמפיניון חומות, שימג'י (שלושתן טריות כמובן) ושיטאקה מיובשות. רוב התיבול היה כבר בציר ולכן הוספתי רק מעט מלח ופלפל שחור. בשביל עוד קצת עוקץ הוספתי בבישול קצת ברנדי, שמן שומשום ומירין. מלבד פטריות היה כאן בצל חתוך די דק, הרבה שום, כרישה וארטישוק ירושלמי (סתם כי התחשק וכי זה טעים). את הירקות טיגנתי מעט בחמאה. הוספתי את הפטריות והקפצתי מעט ואז הוספתי את הנוזלים ושאר המרכיבים. זמן בישול - כשעה.




לקראת סוף הבישול שלפתי את הארטישוקים הירושלמיים מהמרק ומעכתי אותם עם מזלג למעין פירה שאותו החזרתי למרק. זה נועד כמובן להסמיך את העסק ולתת גוף למרק. רציתי מרק קצת יותר כבד. את פילה הדג מוסיפים לבישול קל ממש בסוף. כמה דקות בבעבוע עדין עד שהדג מלבין ומתבשל. (זה תלוי בגודל ובעובי הנתח. אצלי זה היה משהו כמו 5-6). את הדג תיבלתי לפני במלח ומעט טוגראשי (תערובת תבלינים יפנית יבשה שכוללת פלפל אדום יבש, אבקת קיפת תפוז קלויה, שומשום שחור וצהוב קלויים, ג'ינג'ר ואצת ים. הולכת טוב מאד עם דגים).


ככה זה נראה בצלחת. הצבע אחרי הוספת הארטישוק הירושלמי המעוך הוא קצת עכור ולא מגרה במיוחד. אבל הטעם או הטעם... חבל על הזמן.




יצא לי מרק מעולה. באמת. עם טעמי אדמה עמוקים וטובים של פטריות וארטישוק ירושלמי וטעם עדין אבל "דגי" ומודגש של ציר הלוקוס. אני חייב לומר שזה אחד המרקים היותר טובים שהכנתי.



מרק גזר ועדשים כתומות עם חלב קוקוס:

נשארה לי חבילת גזר עם איזה 6 גזרים שלא היה לי מה לעשות אתה. הפתרון - מרק. אבל לא מרק קרם כתום. זה כאמור פחות חורפי בעיניי, אלא מרק רגיל. את הגזרים חתכתי לקוביות קטנות יחסית. בצל, ג'ינג'ר טרי ושום נקצצו דק. למרק נכנסו גם כוס או שתיים של עדשים כתומות. (כמובן שאפשר להוסיף ירקות נוספים. זה פשוט מה שהיה לי בבית). את הירקות הקפצתי קלות במעט שמן קוקוס ושמן קנולה רגיל. תיבול פשוט של מלח, פלפל ועלי כפיר ליים. יכול להיות שתיבלתי בעוד משהו (מעט צ'ילי יבש, מעט כמון וכורכום, אולי מעט הל). זה מרק שמתבשל פחות משעה. למעשה עד שהגזר רך.



לקראת סוף הבישול הוספתי כ-1/2 קופסה של חלב קוקוס (או נוזל קוקוס). בדקות האחרונות הוספתי גם פסטה קצרה שהייתה לי בבית, כדי שתתבשל ותהפוך את המרק לארוחה של ממש. אפשר כמובן להוסיף כל אטרייה אחרת (נודלס, אטריות ראמן, אטריות אורז וכו'. גם אורז או דגן אחר יכולים לעבות את המרק הזה).




בסה"כ זה מרק פשוט מאד וקל להכנה, משביע וטעים.


מרק חומוס, מנגולד ואסאדו:

זה כבר באמת מרק שהוא ארוחה מלאה. מרק עשיר במיוחד. הוא כולל חומוס שהשריתי 24 שעות, נתח אסאדו קטן עם עצם שיוסיף טעם, מנגולד שטוף היטב שהוספתי רק באמצע הבישול, צ'ילי ירוק טרי חתוך דק והרבה בצל ושום. התיבול היה "מזרחי". זה אומר הרבה כמון, כורכום, צ'ילי יבש, הל טחון, מעט בהרט, מלח ופלפל. בקיצור טעמים חזקים. זה לא מרק לעדיני נפש. בדקות האחרונות הוספתי כמה עגבניות שרי חצויות. סתם כי בא לי. זה מרק שצריך את הזמן שלו. גם האסאדו וגם החומוס אוהבים בישול ארוך. לדעתי לפחות שעתיים.



גם במרק הזה, כדי להסמיך ולעבות מעט את המרקם, משיתי מן המים חלק מגרגרי החומוס ומעכתי עם מזלג.


התוצאה על הצלחת: מרק ארוחה. עשיר, פיקנטי ומתובל. מומלץ להוסיף כוסברה טרייה, לסחוט כמה טיפות של לימון ולאכול בהנאה.


מרק/נזיד שעועית ובשר בקר פיקנטי:

זה מרק שבעיניי הוא הכי חורף שיש. מרק יציקה שאחריו אי אפשר לזוז, אבל לא באמת צריך לזוז. אני אוהב לתבל את מרקי השעועית שלי בטעמים פיקנטיים ומעושנים. פפריקה מעושנת הולכת מעולה וגם מחית צ'יפוטלה. בשניהם השתמשתי כאן. קניתי שני סוגי שעועית: שעועית לימה לבנה גדולה ושעועית מנומרת קטנה (או שעועית לוביה). השריתי אותן כמובן 24 שעות לפחות. הבשר שהשתמשתי בו היה בשר צלעות טרי. מעולה לבישול ארוך. גם כאן יש הרבה בצל קצוץ ושום. שמתי גם קוביות דלעת וקוביות תפוח אדמה. השתמשתי בקופסת עגבניות שלמות מקולפות של Mutti. תבלינים שנכנסו - צ'ילי יבש, מלח, פלפל, כמון, זרעי כוסברה, מעט זרעי אניס. אחרי "סגירת הבשר" וטיגון קל של הירקות מוסיפים נוזלים. לפני המים לכיסוי הוספתי כ-1/2 כוס יין אדום יבש. אחריה את המים ואת העגבניות. גם כאן הוספתי עגבניות שרי. זמן הבישול כאן: שעתיים וחצי. שלוש. בכיף שלו.



עם ההגשה כמובן - כוסברה קצוצה.


מרק שעועית מהסוג הזה הוא לטעמי בגדר מרק חובה בכל חורף. נכון שיש לו אפקטים (אם תרצו - תופעות לוואי) ושאחריו באמת קצת קשה לזוז, אבל כשקר וגשום לא באמת צריך לזוז לשום מקום. אוכלים אותו בערב מול הטלוויזיה ואז שוקעים בכורסה... המרק הזה כבד, טעים, עשיר, מעושן ופיקנטי. חגיגה אמיתית.


יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

עסקי יפן בת"א: עסקית ביאקימונו רוטשילד - כבר 22 שנים כנראה היפנית הטובה בעיר (ועוד שתי יפניות בקטנה)

אז אחרי שביקרתי בכמה מסעדות סיניות לא אקפח את יפן. 
האוכל היפני הוא כמובן הלהיט האסייתי הגדול ביותר. יש היום מקומות סושי בכל מקום בארץ. מסושי-ברים קטנים, דרך רשתות של דוכני סושי (כולל בקניונים רבים לא עלינו) ועד מסעדות סושי ומסעדות יפניות מושקעות. תל אביב עצמה כמובן מלאה בכאלה. כל ילד שלמד לגלגל סושי עם מחצלת חושב שהוא יכול לפתוח סושייה. בהתאם, הרמה היא בדרך כלל ירודה עד בינונית. (גם בגלל טכניקה לוקה בחסר וגם בגלל שימוש בחומרי גלם לא טובים). 

אחרי סושי יש כמובן כוכב חדש יחסית במצעד היפני - מרק הראמן. הלהיט התורן של השנה-שנתיים האחרונות. אהרוני לא היה הראשון, כי מרקי ראמן הופיעו בתפריטים של מסעדות כאן עוד לפני שהוא הגיח עם הירו ראמן שלו בשרונה מרקט (למשל זה של דה באן). אבל אין ספק שאהרוני הוא הגורם המניע ל-hype סביב המנה. אם פעם היה אפשר למצוא במסעדות יפניות רק מרק מיסו, היום ברבות מהן יש גם מרקי ראמן. כמובן שנפתחו גם מקומות שראמן מהווה מרכיב מרכזי בתפריט שלהם (מלבד הירו ראמן יש את מיאזאקי של יובל בן נריה, אובן קובן של אונמי, Boazu הטבעונית של בועז צאירי שנפתחה ונסגרה די מהר, מיאן נודלס - מסעדת ראמן בירושלים). 

יש כמובן באוכל יפני הרבה מעבר לסושי ולראמן. המגוון הוא עצום ולמרבה הצער מעבר למסעדות סושי, דוכני סושי ודוכני ראמן אין כאן הרבה. יש יחסית מעט מאד מסעדות יפניות מושקעות שמציעות מנות יפניות אותנטיות ומעניינות ושמספקות חוויה יפנית של ממש. אחת הראשונות והמיוחדות הייתה יקיניקו טנקה שישבה בהרצליה פיתוח והייתה מסעדת גריל יפני שהגישו בה הכל חוץ מסושי. אונמי ברחוב הארבעה היא גם כן אחת מהוותיקות (נוסדה ב-99). לא ביקרתי בה כבר הרבה שנים אבל יש בה הרבה מעבר לסושי. על דיינינגס הפלצנית והיקרה להחריד כתבתי כאן בעבר וכך גם על Tyo. בשתיהן אפשר למצוא מנות מושקעות ומיוחדות שאינן סושי. מסעדה בולטת נוספת היא יאקימונו, שכבר למעלה מ-20 שנים נחשבת לאחת היפניות האיכותיות ביותר בארץ, אם לא הטובה שבהן. 


יאקימונו רוטשילד - היפנית האיכותית והיציבה ביותר:

22 שנות פעילות למסעדה יוקרתית בישראל זה חתיכת הישג. יאקימונו נפתחה בשנת 1994 ע"י האחים אלי ואבי כהן. השניים הציבו סטנדרטים גבוהים ביותר בניהול המסעדה, גם בשירות המוקפד וגם באוכל המשובח, בדגש על חומרי הגלם המעולים שהמסעדה תמיד הייתה ידועה בהם (דגים טריים למשל). לפני כשנתיים וחצי נפטר אבי כהן, והמסעדה ממשיכה לפעול תחת ניהולם של אלי כהן ושל אלכסנדר כהן, הבן של אבי. כולל הפעם הזו יצא לי לשבת ביאקימונו ארבע פעמים. פעמיים היו בשנתיים האחרונות. לשמחתי ההקפדה והמצוינות ממשיכות. תמיד הרגשתי שיש כאן תמורה טובה מאד לכסף, למרות שהמסעדה יקרה.

עד שנפתחו מסעדות כמו דיינינגס במלון נורמן ו-Tyo, יאקימונו רוטשילד הייתה ודאי המסעדה היפנית המושקעת והמפונפנת ביותר. בגדול היא נחשבת בכל 22 שנות פעילותה למסעדה היפנית האלגנטית והאיכותית ביותר בארץ (אני מניח שיש שיאמרו אחרת). למרות השנים הרבות לא ניכרת במקום עייפות חומר, והרמה הגבוהה נשמרת כל השנים. גם המקום עצמו שומר על סטייל עדכני. (אני מניח שהיו כאן שינויי עיצוב ושיפוצים כאלה ואחרים עם השנים). השבוע אם כן, חזרתי לעסקית צהריים, כשנתיים אחרי הביקור הקודם שלי.




בצהריים יש כאן עסקיות מגוונות ומעניינות. למרות שהמסעדה נחשבת ליקרה, העסקיות שלה כל השנים היו מתומחרות בתמחור סביר למדי. 95 ש"ח הייתה העסקית היקרה ביותר עד לאחרונה. אחרי המון שנים, עודכנו לאחרונה מחירי העסקיות, והיה ייקור של 5 ש"ח במחירים, כלומר עלות העסקית היקרה כעת היא 100 ש"ח. (הזולה ביותר - 70 ש"ח). הוכנסו גם מספר מנות חדשות לתפריט העסקי שעלולות לייקר את החבילה. (123 ש"ח תעלה העסקית עם כל התוספות). אלכסנדר כהן, שניגש אליי בסוף הארוחה ושאל איך היה, סיפר לי שהוא קצת חשש מהשינויים האלה אבל נראה שזה עובר בשלום. לראיה - המסעדה, הלא קטנה, הייתה מלאה כמעט לחלוטין בצהרי חמישי.

מה שמקבלים בעסקית: מרק לבחירה, מתאבן לבחירה (מנה ראשונה), תוספת ומנה עיקרית. בסוף ניתן לקבל תה יפני או אספרסו.

יש כאן אופציה לבחירה של 4 מרקים. אני בחרתי במרק סוהימונו: מרק צח עם נתח דג, פטריות, אצות ובצל ירוק. הדג הוא דג ים לבן, נדמה לי שדניס. איזה כיף לקבל מרק שהוא אינו מרק מיסו בנאלי ומשעמם למנת פתיחה במסעדה יפנית. המרק היה מעולה. ציר עדין ונהדר (אני מניח על בסיס דגים), פטריות טובות (שמפיניון ושיטאקה) שנתנו את טעמן המשובח בלי להשתלט לגמרי על המרק. הדג עצמו היה עדין וטוב, והצליח לשמור על טקסטורה מוצקה. (בישול נתחי דג לא גדולים צריך להיות של דקות ספורות. מעבר לזה הוא עלול להתפורר ולהתייבש). איפה המרק הזה ואיפה 2 המרקים הסיניים האנמיים שאכלתי בפוסט הקודם שלי...


התוספת שהזמנתי הייתה אורז שום (בכמות נדיבה למדי) שמשום מה מגיע כאן יחד עם המנה הראשונה. אורז כמו שאורז צריך להיות. מדויק וטעים, עם נוכחות בולטת וטובה מאד של השום.


המתאבן שלי, שלמעשה הוא יותר ממתאבן, היה מנה בשם מאגורו פפר. זו מנה שהוכנסה לעסקיות לאחרונה, והיא בתוספת של 15 ש"ח. כשראיתי ממה היא מורכבת לא יכולתי לעמוד בפיתוי והזמנתי אותה. מדובר בפרוסות טונה צרובה מפולפלת, פרוסות לימון, ברוטב סויה וג'ינג'ר. (בערב מנה כזו עולה 95 ש"ח לבדה. אני מניח שהגודל אז שונה). המנה הייתה נפלאה בעיניי. טונה נהדרת באיכות מעולה, שנצרבה קלות. פרוסות לימון שנתנו יופי של עוקץ לימוני והשתלבו נהדר. יופי של משחקי טעם בין מלוח לחמוץ למפולפל. בהחלט היה שווה מבחינתי את תוספת 15 השקלים.



למנה העיקרית בחרתי באופציה היקרה ביותר: טוקובטסו סושי. העלות - 100 ש"ח. מדובר ב-12 רולים אינסייד אאוט של סושי, לפי בחירת השף. אפשר לתת הכוונה. בעיקרון 6 רולים הם של דג או פרי ים מבושל ו-6 רולים הם של דגים נאים.
אני קיבלתי ריינבואו – אינסייד אאוט של סלמון ואבוקדו במעטפת של סלמון, טונה ויילוטייל שמתחלפים ביניהם לאורך הרול. רולים גדולים עשויים מעולה, עם דגים טריים שבטריים. נהדר. הרול המבושל היה רול שרימפס טמפורה בציפוי פנקו. רול טוב מאד. בז'אנר הסושי בטמפורה הוא אפילו מצוין. ציפוי הפנקו המטוגן היה קצת יותר מדי דומיננטי לטעמי. אישית הייתי בוחר לא ברול טמפורה, אלא ברול אחר. בעיקרון אני מעדיף דגים נאים בסושי שלי. (הייתי מאד שמח לנסות את אחד הרולים עם הצלופח - האונאגי).




קינוח.
לא במסגרת העסקית אבל הוזמן כי התחשק לי. זה היה ברולה טפיוקה: קרם ברולה עם טפיוקה (סמיפרדו - 1/2 קפוא), מוגש ב-2 קומות בין ומעל דפי פילו דקים, בליווי ריבת ג'ינג'ר. בצד נחו 2 פרוסות קיווי טרי. 38 ש"ח עלות הקינוח. בימים טרופים אלה של קינוחים שעוברים בקלות את 55 השקלים זה ממש סביר. יופי של קינוח. ברולה עדין במרקם כיפי, עם נוכחות נחמדה של הטפיוקה, מתיקות מאוזנת היטב, ועוקץ טוב של ריבת הג'ינג'ר. קינוח מצוין. חובבי הברולה ייהנו בטוח.


עסקית מצוינת נוספת אכלתי ביאקימונו. כל מנה ומנה הייתה מוצלחת. בעודי ממתין לחשבון לגמתי לאטי את התה היפני שקיבלתי בסוף והרהרתי למה אין יותר מקומות ראויים כמו יאקימונו שמציעים עסקיות מוקפדות ומשובחות בתמחור הוגן. הארוחה שלי אגב עלתה 115 ש"ח והייתה שווה כל שקל (לא כולל הקינוח). בפעם הבאה אני מקווה לנסות סוף סוף את ארוחת הטעימות של יאקימונו שעלותה 180 שקלים לסועד, ומספרים שהיא אחת השוות בארץ. הגיע הזמן.



ניני האצ'י - עסקית כשרה וזולה:

ניני האצ'י (Nini Hachi) היא מסעדה יפנית כשרה. כשרות לכאורה זו בעיה, אבל באוכל יפני שנשען בעיקר על ירקות ודגים זה לאו דווקא חייב להיות סימן רע. אפשר למצוא בקלות דגים כשרים טובים לסושי ולסשימי למיניהם. המסעדה שיושבת ברחוב בן יהודה 228 נפתחה לפני כשנתיים וחצי ע"י יואב ולין ואודי רומנובסקי. קראתי שמשמעות השם היא שתיים שתיים שמונה ביפנית (ני זה 2, האצ'י זה 8) ומה שיוצא זה 228. המסעדה קטנה וחמודה עם עיצוב פשוט, נעים וקליל. אפשר לשבת באחת משתי קומות או במרפסת החיצונית שיושבת על הרחוב.


התפריט כולל מנות יפניות מגוונות מלבד סושי: מנות ראשונות וסלטים, שיפודים יפניים, מנות על הפלאנצ'ה (טפניאקי), מרקים, נודלס ועוד. בצהריים יש תפריט עסקי שכולל מנה ראשונה (חלק מהמנות הראשונות בתוספת 8 ש"ח) ועיקרית, במחיר העיקרית. יש כאן כמה אופציות לעסקיות בפחות מ-50 ש"ח (למשל מנה עיקרית של מרק או נודלס). תמחור כזה הוא נדיר בארצנו למסעדה שלא מוגדרת כמסעדת פועלים, ודאי שנדיר למרכז תל אביב.

אני הגעתי ב-1/2 כוח, כי הייתי בעיצומו של צינון עצבני ולכן לא הייתי רעב במיוחד. מה שהייתי צריך במיוחד זה מרק מנחם ולכן בחרתי בראמן כמובן - הגרסה היפנית למרק העוף היהודי המרפא כל חולי: הראמן של ניני האצ'י כולל ציר עוף וסויה עם אטריות ראמן, נצרי במבוק, כרוב, נבטים, גזר וחצי ביצה. אפשר לשלב במרק תוספת ואני בחרתי בגיוזה עוף. (כיסון שאת תחתיתו מטגנים ואחרי שהוא משחים מעט ממשיכים אידוי קל במים עד שהוא מוכן).
עלות העסקית כולה הייתה 45 ש"ח בלבד (!).

למנה הראשונה לקחתי מאקי סלמון אבוקדו: 6 יחידות קטנות סטנדרטיות עם אצה בחוץ וסלמון ואבוקדו בפנים. אולי הסושי הסטנדרטי והמוכר ביותר אבל כמנה ראשונה זה נשנוש נחמד. הסושי היה ברמה סבירה. שום דבר יוצא דופן או איכותי במיוחד, אבל הוא עשה את העבודה. (תכלס מאקי מהסוג הזה אף פעם לא יכול להיות מפעים).


מרק הראמן שתואר לעיל היה טעים וכך גם הגיוזות. לצערי המרק הגיע בפעם הראשונה חמים בואך פושר ולכן החזרתי אותו לחימום נוסף. לטעמי מרק שנשען על ציר צח צריך להיות מוגש חם מאד. המרק הזה לא עשיר כמו הראמנים הבולטים של מסעדות תל אביביות אחרות (יקרות יותר), וגם כמותו פחותה מעט, אבל הוא עושה לגמרי את העבודה. הוא טעים ומנחם. בדיוק מה שאיש מצונן צריך. הראמנים של אובן קובן, מיאזאקי, דה באן והירו ראמן טעימים ועמוקים מעט יותר, אבל עלותם יקרה בהרבה: סביב 60 שקלים למנה (לטעמי זה יקר מדי). זה של ניני האצ'י עולה 39 ש"ח בלבד בערב (45 יחד עם ראשונה בעסקית) ולכן בחישובי תמורה לכסף הוא בהחלט נותן תמורה מצוינת.


יצאתי שבע למרות שלא אכלתי המון. אני מניח שבימים כתיקונם הייתי מזמין כאן מנות אחרות לחלוטין. בסה"כ יש כאן מקום חביב ומקצועי שמהווה אופציה יפנית איכותית וטובה לשומרי הכשרות (בגזרה היפנית אין המון מקומות כאלה בתל אביב), ונותן תמורה טובה לכסף בזכות תמחור סביר ושפוי.



יאן סושי האוס - עסקית סושי אינטימית בלב תל אביב:

יאן סושי האוס (‪Yan Sushi House‬) הוא סושי בר קטן שנפתח באפריל 2015 בשדרות בן גוריון פינת רחוב דיזנגוף בתל אביב. על התפריט אחראים ציפי גרשונוביץ וניר פיטוסי, שני אנשים עתירי ניסיון סושי. גרשונוביץ ניהלה ועבדה שנים רבות במסעדת סיטארה בתל אביב וכן במסעדות כמו יאקימונו וקיוטו. פיטוסי - סושימן עם ניסיון של מעל לעשר שנים בתחום, עבד כסו-שף של מאסטר הסושי יאמה סאן במסעדת TYO ולפני כן בסושי בר בזל.

המקום הוא קטן, מעוצב בפשטות ואינטימי. יש מרפסת חיצונית מקורה ובפנים יש בר קטן וכמה שולחנות. בסה"כ נעים מאד לשבת בפנים. בהחלט אחד המקומות היפניים היותר חביבים שאפשר להיתקל בהם בעיר. בזמנו קראתי על המקום כשהוא נפתח, אבל לא זכורות לי ביקורות ממשיות של מבקרי אוכל למיניהם. אז הגעתי לבדוק. נכנסתי בסביבות שעה 13:00 של אמצע שבוע. כמה דקות לפני כן עברתי בפו סושי בירמיהו והיה שם מפוצץ. כאן, למרות שהמקום קטן יותר, לא היה מלא לגמרי.


בצהריים אין ממש עסקיות מובנות אבל יש 20% הנחה על התפריט מה שלמעשה מהווה עסקית לכל דבר ועניין.
הזמנתי למנה ראשונה קלאסיקה: אגאדשי טופו: קוביות טופו, בצל ירוק, צנון, ג'ינג'ר, אצות נורי, טוגארשי, פטריות שימאג'י ונבטים (מיותרים בעיניי). העלות: 31 ש"ח. האיכות טובה. מנה איכותית וטעימה מאד. בהחלט ביצוע טוב מאד בז'אנר.



לעיקרית הזמנתי שני סוגי סושי מהספיישלים:
טונה חלפיניו: טונה, אבוקדו, ספייסי יוזו, צ'ילי חריף במעטפת טונה, אפונת וואסבי ורוטב השף. 46 ש"ח.
סלמון לימון: סלמון, אבוקדו במעטפת סלמון, לימון ורוטב מיסו. 42 ש"ח.
שניהם כללו 8 רולים כל אחד והיו טובים ונדיבים עם כמות דג מכובדת.


הסלמון לימון היה טעים ולימוני. לדעתי רוטב המיסו לא היה מספיק נוכח אבל המנה כולה הייתה טעימה, קלילה ומהנה.


הטונה חלפיניו הייתה טעימה מאד. טובה יותר מהסלמון. היא הייתה פיקנטית ונוכחת. הייתי שמח אפילו ליותר פיקנטיות. סושי מוצלח וכיפי.


בשורה התחתונה יש כאן מקום נחמד מאד עם סושי ברמה טובה. מי שמחפש סושי-בר קטן ואינטימי יחסית לכמה מאחיו התל אביביים ההומים (מון בבוגרשוב, פו בירמיהו) ימצא כאן מקום בהחלט ראוי.

עד כאן עסקים יפניים בתל אביב. יש עוד המון מקומות. המון. בחלקם הייתי. ברובם לא. סביר להניח שבשנת 2017 אבקר בכמה נוספים. אין מה לעשות. אוכל יפני, גם אם בארץ הוא לא ממש בטופ העולמי, זה טעים וכיף. בסך הכל נראה שהעסקים היפניים כאן פורחים. רק לאחרונה נפתחה מסעדה יפנית חדשה בשם אמאמה (Amama) ברמת החייל (קשורה ל-Tyo). בקרוב יפתח אהרוני מסעדה חדשה של הירו ראמן ברחוב לבונטין. קראתי שיובל בן נריה מטאיזו אמור לפתוח במהלך שנת 2017 מסעדה אסייתית חדשה שתהווה ככל הנראה שילוב בין מיאזקי שלו בשוק צפון לראמניה ניו יורקית אורבנית (ברחוב נחמני). בקיצור - נראה שגם שנת 2017, הבאה עלינו לטובה, תהיה שנה שהמנייה הקולינרית היפנית תמשיך לעלות.


יום שישי, 9 בדצמבר 2016

1.5 מיליארד סינים (כמעט) לא טועים? בתל אביב אולי כן: לונג סנג vs סינג לונג

1,385,036,141 סינים חיים בסין נכון להערכות האו"ם האחרונות. כבר מזמן עברנו את המיליארד. זה היה מתישהו בשנת 1981 או 1982. איכשהו הביטוי מיליארד סינים התקבע עד היום. אבל לא רק הוא, גם האוכל הסיני בישראל נראה שקפא בזמן משנות ה-80 וה-90. רוב המסעדות שפועלות כאן (ואין יותר מדי כאלה) הן מסעדות שברובן פועלות עוד משנות ה-90 או תחילת שנות האלפיים, עם אותם תפריטים לא מעודכנים ואותו עיצוב מצועצע ומיושן.

מבין המטבחים האסייתיים דווקא המטבח הסיני לא זוכה כאן לעדנה ולעדכון. מסעדות תאילנדיות נפתחות בכל מקום, האוכל היפני כמובן מככב, גם האוכל הווייטנאמי פורח ולאחרונה גם המטבח ההודי חזר להיות טרנדי. המטבח הסיני לא התפתח כאן. ודאי לא בשיעור המצופה ממעצמת ענק כמו סין. הוא קיים פה ושם במסעדות פאן-אסייתיות מעודכנות (שמשלבות כמה מטבחים) כמו טאיזו, מינה טומיי, רשת ג'ירף, רשת ריבר ואחרות. יש גם מקומות שמתמחים במנות סיניות ספציפיות כמו דים-סאמים: פוראמה, דים סאם סטיישן והונג קונג דים סאם. אבל באופן כללי לא נפתחו כאן מסעדות סיניות משמעותיות ב-10-15 שנים האחרונות. (עם כל הכבוד ל- ‪Peking Duck House‬).

את האוכל הסיני בארץ כולנו מכירים בזכות השף ישראל אהרוני וספר הבישול הסיני שלו שלהערכתי קיים כמעט בכל מטבח בישראל. המנות הראשונות שאני בישלתי בתחילת דרכי כבשלן חובב היו כנראה מהספר הזה, למשל מרק התירס הקטיפתי, מרק חמוץ חריף, עוף בפלפלים חריפים, עוף בקארי, עוף בלימון, עוף חריף עם חצילים וכמובן בקר חריף בנוסח סצ'ואן. קלאסיקות. אין מה לומר. את רובן אפשר למצוא גם בתפריטים הקיימים במסעדות הסיניות כאן.

ההיכרות הראשונה שלי עם מסעדה סינית הייתה גם היא אצל אהרוני, אי שם בשנות ה-90, במסעדת הדגל הסינית שלו, ין-ינג שנפתחה כבר בשנת 1981 בשדרות רוטשילד ובשנת 2006 עברה למשכן חדש ברח' הארבעה, שרדה שם עוד כשנתיים עד שנסגרה. אני זוכר שכנער קרית-גתי שבא לעיר הגדולה פעם ב... (עם אחותו התאומה) זו הייתה חוויה בלתי רגילה. חוץ מין-ינג לא התנסיתי בשעתו במסעדות אחרות. בשנים האחרונות יצא לי לשבת במסעדות סיניות פה ושם, ותמיד הרגשתי ששום דבר לא התקדם במטבחים הסיניים בארץ. הכל מיושן וארכאי, גם מבחינת האוכל והטעמים (מי אמר מונוסודיום גלוטמט) וגם מבחינת אווירה וסטייל. מקומות כמו פת קואה (הסינית של אהרוני בהרצליה פיתוח) בה ישבתי לא מעט, אסיה בהרצליה, הסינית האדומה (שבימים אלה נסגרת אחרי 40 שנות פעילות) והחומה הסינית הכשרה בתל אביב.

אז למה נזכרתי באוכל סיני? כי בשבועות האחרונים היה פתאום הד תקשורתי (יחסי) של מדורי האוכל סביב מסעדה סינית ותיקה, לונג סנג התל אביבית, שאחרי למעלה מ-30 שנות פעילות במשכנה שברחוב אלנבי 13, עברה לאחרונה למשכן חדש במעלה אותו רחוב - אלנבי 44. המעבר הזה הניע חלק ממבקרי האוכל לחזור למקום ולהשחיז את עטיהם בביקורת. האמת - רוב הביקורות היו דווקא חיוביות מאד. לונג סנג תמיד הייתה מסעדה שנחשבת אותנטית ואיכותית ולכן רוב הזמן היא זוכה לתקשורת חיובית. היות ומעולם לא הייתי בה גם אני החלטתי לנסות. כדי שיהיה יותר מעניין, מלבד ללונג סנג, קפצתי בשבוע האחרון למסעדה סינית ותיקה נוספת - סינג לונג. כן כן - זו לא טעות כתיב. אלה אכן שתי מסעדות שונות. נשבע לכם. (אפילו גוגל מתבלבל: כשכותבים בגוגל לונג סנג מקבלים את האתר של סינג לונג בתוצאה שנייה).


לונג סנג - סינית ותיקה, טובה ואותנטית (בתלות בתפריט):

מעל 30 שנה פעלה לונג סנג (Long Sang) ברחוב אלנבי 13 (פינת בן יהודה). מעולם לא ביקרתי בה שם.


מעבר הדירה שלהם היה מלווה כאמור בלא מעט כתבות וביקורות והחלטתי לקפוץ בהזדמנות הראשונה. סקרנה אותי במיוחד העובדה שיש להם 2 תפריטים: האחד אדום שמותאם לתייר המערבי ולישראלי הממוצע ומזכיר את תפריטי כל המסעדות הסיניות שפועלות ופעלו כאן. השני, המעניין והמסקרן יותר - התפריט השחור. תפריט שכולל את המנות המאתגרות והאותנטיות ורשום באנגלית ובסינית בלבד. זה כמובן התפריט שמיועד לסינים האמתיים ולישראלים האמיצים. אני לא מחשיב את עצמי איש אמיץ במיוחד, אבל בכל מה שקשור לאוכל אני כן כזה שמחפש לטעום דברים חדשים (ואף מוזרים) ולכן היה ברור לי שאזמין מנות מהתפריט השחור.




כשהתיישבתי בסביבות 12:30 היה רק שולחן אחד מאויש והוא כלל 3 חבר'ה סינים שהזמינו כמובן מהתפריט השחור. בהמשך היו עוד 3-4 שולחנות שאיושו ע"י ישראלים (והזמינו כמובן מהתפריט האדום). אני כישראלי ממוצע קיבלתי אוטומטית רק את התפריט האדום. מי שמוכן להתנסות (או להסתכן) צריך לבקש במיוחד גם את התפריט השחור. זה מראה לחבר'ה שאתה מבין עניין. נדמה לי שכל ההתייחסות אליי אחרי שביקשתי והזמנתי מהתפריט השחור הייתה חביבה ומחויכת יותר. בכל זמן הארוחה ראיתי רק 3 אנשי צוות: הטבח ומנהל המסעדה (שמדי פעם יצא לשאוף אוויר וליהנות מהשמש התל אביבית), רעייתו שמנהלת את המסעדה הפועל, ועוד מלצרית סינית צעירה.

המסעדה למיטב הבנתי מרווחת ונעימה יותר כעת (זה בכל זאת מקום חדש). העיצוב כולל כמובן הרבה אדום ואלמנטים סיניים שניתן לראות בכל מסעדה סינית, אבל בסה"כ בזכות המקום החדש בהחלט נעים לשבת כאן. נדמה לי שעדיין יש עבודות תחזוקה שצריך להשלים במקום החדש (תוך כדי ארוחה היה צוות של מתקיני מזגנים שנכנסו עם מזגן לאזור המטבח). גם מבחינת עיצוב נדמה לי שעדיין לא הכל מושלם (ראו האקווריום הריק בתמונה. אני מניח שהוא אמור להתמלא בשלב זה או אחר).


אין כאן עסקיות. הזמנתי מנה ראשונה של מרק. חייבים מרק במסעדה סינית. רוב המרקים הבנאליים בתפריט האדום עולים 14 ש"ח (חמוץ חריף, תירס וכו'). המרקים מהתפריט השחור יקרים יותר. אני הזמנתי משם מרק שעלה מעל 20 ש"ח (24 או 26 ש"ח. האופציה היותר יקרה בין המרקים). זה היה מרק צח עם כדורי דגים. תכל'ס ציפיתי ליותר. הציר עצמו לא היה מספיק עמוק וחסר מעט תיבול. כדורי הדגים היו קטנים ומעט קשים. בקיצור לא ממש מרק לפנתיאון.


למנה העיקרית הזמנתי חזיר: דאבל קוק פורק. 68 ש"ח. מנה של נתחי חזיר שבושלו פעם אחת בבישול ארוך ואח"כ פעם שנייה בהקפצה עם הרוטב ושאר הירקות (כרוב, בצל ירוק, פלפל חריף ומשהו שנראה כמו זיתים שחורים והוסיף המון טעם, אם כי לא הבנתי מההסבר של מנהלת המסעדה מה זה בדיוק). יחד עם הבשר הגיעה גם קערת אורז. היה טעים מאד. מנה נדיבה ומהנה מאד. רוטב חריף, עז טעם ומוצלח מאד. בשר החזיר הכיל לא מעט שומן אבל היה מצוין על כל חלקיו. גם הכרוב היה טעים במיוחד.



הייתי חייב גם מתוק ולכן הלכתי על קלאסיקה. אננס מטוגן עם רוטב קרמל. אננס עטוף בבלילה מתקתקה, מטוגן כסופגנייה ומוגש ברוטב קרמל נוזלי. מתוק. מושחת. קראנצ'י. לא שמנוני. בקיצור טעים. זו ודאי סופגנייה מוצלחת יותר מרוב אלה שעומדים להגיש בקרוב בכל קונדיטוריה לחנוכה. לא זוכר את המחיר המדויק.


בשורה התחתונה יש כאן מסעדה סינית טובה. ודאי טובה בהרבה מהממוצע בארצנו. המנה הראשונה אמנם לא התרוממה אבל המנה העיקרית הייתה טעימה מאד ויש כאן (בתפריט השחור) לא מעט מנות מעניינות שנראה לי ששווה לנסות אותן בעתיד. עוד אחזור.


סינג לונג - סינית קצת פחות ותיקה וקצת פחות טובה ואותנטית:

סינג לונג (Xing Long) היא מסעדה סינית שיושבת ברחוב סלמה בדרום תל אביב (פינת מסילת ישרים). כמו לונג סנג גם היא מסעדה ותיקה, אבל היא קיימת "רק" 16 שנים. בניגוד לעיצוב החדש והנעים למדי של לונג סנג, כאן העיצוב פחות מושקע ואותות הזמן בהחלט ניכרים. הצוות כאן היה ישראלי לגמרי. למיטב הבנתי הבעלים של המסעדה היא משפחה סינית וחלק מבני המשפחה הם אלה שנמצאים במטבח. המלצר ציין שמי שאחראי במטבח הוא סיני בן 80. להפתעתי המסעדה הייתה יותר מחצי מלאה בזמן הארוחה שלי.



כאן יש ארוחות עסקיות של ממש. מזמינים מנה ראשונה - מנה אחת לבחירה: אגרול / מרק / סלט סיני, ומנה עיקרית, במחיר העיקרית. העלויות יגיעו עד כ-75 ש"ח לארוחה שכוללת מנות עיקריות של שרימפס או קלמרי. יש כמובן גם מנות בקר, חזיר, אווז, עוף ומנות צמחוניות. יחד עם העסקית מגיע גם קנקן תה סיני. התפריט כאן מזכיר את התפריט האדום של לונג סנג. תפריט מוכר יותר לחך הישראלי המערבי.

הזמנתי מנה ראשונה של מרק וון טון. כמו המרק בלונג סנג, גם המרק הזה היה מאכזב למדי, עם ציר מעט אנמי ולא מספיק עמוק. הירקות (גזר, סלרי, מעט פטריות שיטאקה) היו סבירים. כיסוני הוון טון עצמם היו לא רעים. כיסונים דקים עם מעט מילוי של עוף קצוץ וג'ינג'ר, שתובלו היטב. לפחות זה.


למנה העיקרית הזמנתי אווז ברוטב חריף. הגיע יחד עם אורז מאודה. עסקית שעלתה כמדומני 65 ש"ח. המנה לא הייתה גדולה במיוחד ואותי היא אכזבה. בשר האווז היה נוקשה מעט וקצת אנמי. הרוטב החריף היה די שטוח וממש לא חריף. פיקנטי לכל היותר. השורה התחתונה היא מנה לא מספיק עמוקה ולא מספיק מאוזנת. החלק הטוב יותר במנה היו הפלפלים והבצלים וזה אומר הכל. אמרתי למלצר שציפיתי למשהו הרבה יותר חריף והוא ציין שהם ממתנים את החריפות ומתאימים אותה לחך הישראלי. אותי זה מאד אכזב לשמוע. ההתחנפות הזו לחך הישראלי היא הרעה החולה של רוב המסעדות האסייתיות כאן. אין לי בעיה שיעשו שתי דרגות חריפות, אחת רצינית ואחת מתונה, אבל שלא יניחו מראש שאני כישראלי רוצה גרסה מרוככת. זה מעצבן.



העסקית שלי בסינג לונג לא הייתה אם כך מוצלחת. שתי מנות לא מספיק טובות, עם תיבול לא מספק וטעמים לא חדים. לא רואה סיבה לחזור, אפילו אם אני בסביבה.

בלונג סנג שילמתי הרבה יותר, היות ואין שם עסקיות, אבל גם נהניתי הרבה יותר מהאוכל. גם האווירה בלוקיישן החדש טובה בהרבה מסינג לונג. אם מזדמן לכם לעבור בדרום תל אביב וחשקה נפשכם דווקא באוכל סיני, קפצו ללונג סנג. בז'אנר הסיני הלא מספיק מפותח כאן, היא כנראה המסעדה הטובה ביותר בתל אביב.