יום שני, 29 בפברואר 2016

דניאלה ביסטרו בשכונה (*) + החגיגה של בבט - ערב קולינרי בנחלת יצחק...

או במלים אחרות: מסע קולינרי מרתק בסמטאות האפלות של שכונת נחלת יצחק...

שכונת נחלת יצחק בתל אביב בואך גבעתיים היא שכונה קטנה ומנומנמת שלא משופעת במקומו בילוי, ברים, בתי קפה או מסעדות. בניגוד לגבעתיים עירי ורחוב כצנלסון רחובי (אם תרצו אבן גבירול של גבעתיים), בהם יש בשנים האחרונות יזמות קולינרית ענפה ביותר (לשמחתי הרבה מקומות. לצערי מעט איכות), נחלת יצחק (שלטעמי מזמן הייתה צריכה להיות שייכת מוניציפלית לגבעתיים), נותרה שכונה יבשושית משהו. סביב הרחוב הראשי - רחוב נחלת יצחק, יש כמה וכמה רחובות קטנים (או שמא סמטאות) עם שמות מוזרים כמו פאת השולחן, מעבר יבוק, חפץ חיים, פרי מגדים, פרחי אביב, מנורת המאור וחיי אדם. עם כאלה שמות קשה לצפות לחיי לילה סוערים...

אם מחפשים מסעדות של ממש בשכונה ובסמטואתיה אפשר למנות אותן על כף יד אחת (נטולת אצבע או שתיים): דיקסי - הדיינר הבשרי הוותיק שיושב בתחומי השכונה, הסלון של אייל שני שעד היום אני לא ממש מבין מתי ואיך היא עובדת, ולמען האמת גם לא ממש מעניין אותי היות ואני לא מחובבי הז'אנר שנקרא אייל שני, ואולי גם קפה ז'ולי הוותיק שהוא בעצם בית קפה עם אוכל, במגדלי תל אביב.
פה ושם יש עוד כמה מקומות שלא הייתי קורא להם מסעדות: קצת אוכל רחוב, 2-3 מאפיות, דוכן סלטים מזדמן, רשת בתי קפה כזו או אחרת וזהו.

בחודש האחרון נפתחה סוף סוף מסעדה חדשה בשכונה. מסעדה של ממש. ולא סתם מסעדה - אלא אחת שמכנה את עצמה ביסטרו. לצערי חלק גדול מהמסעדות שזה כינוין רחוקות מלהיות ביסטרו. לרוב אלה בתי קפה שמנסים להתחפש למסעדות. הם מוסיפים את השם ביסטרו כי זה מוסיף שיק וסקס-אפיל צרפתי וזה אוטומטית מעלה את המקום בדרגה בסולם הדרגות הקולינרי (רק על הנייר כמובן). דוגמה כזו יש ברח' כצנלסון לא רחוק מדירתי. מקום שקורא לעצמו ביסטרו ענתי והוא בסה"כ בית קפה עם אוכל (ואוכל לא משהו). מקום שגם העיצוב שלו וגם האוכל שלו מזכירים לי את קפולסקי של שנות ה-90. לא ביסטרו ולא נעליים.


אז המקום החדש שנפתח ברח' מעבר יבוק (בשכנות למסעדת הסלון) הוא דניאלה - ביסטרו בשכונה. הוא נפתח על חורבות פטיסרי צרפתי קטן בשם קארם (Careme) שפעל שם כמה שנים, ולמרות יחסי ציבור ומוניטין לא רעים, המקום לא התרומם, ובסופו של דבר סגר את שעריו במהלך שנת 2015.
הבעלים של דניאלה הם זוג בשם דניאל ברנמן פליישמן ושלומי פליישמן, שניהם בעלי ניסיון במסעדנות ובניהול מסעדות. גם האח הקטן של דניאל, ירדן, גויס כמנהל המסעדה (לפני כן היה בג'ירף רמת החייל). השף של המקום הוא דניאל סיבוני, אח של מידן, שלפי מה שקראתי היה לפני כן באונזה היפואית מבית קיטשן מרקט. קראתי גם שאת התפריט עזרה לתכנן הילה אלפרט שיודעת דבר אחד או שניים על אוכל ומסעדות. בקיצור - נראה שיש כאן צוות די מנוסה, שמבין מה זה תפעול מסעדה ושיודע מה הוא עושה, ולכן כל מה שנותר לקוות זה שבפועל יהיה כאן מקום מוצלח וחביב, שינוהל כמו שצריך.



ביום חמישי האחרון קפצנו לבחון את המסעדה החדשה בשכונה. היינו 3 סועדים. המסעדה לא הייתה מלאה לגמרי. אני מעריך שהיא הייתה מלאה ב-75% תפוסה. טוב - זה מקום חדש בהרצה ולכן זה די צפוי.
אז רושם ראשוני מהמקום ומהתפריט מאשש את העובדה שמדובר במסעדה של ממש. כבר חידוש מרענן...לא בית קפה שמנסה לשחק אותה מסעדה. ביסטרו בהגדרה זו מסעדה צרפתית קטנה שמגישה תבשילים ביתיים פשוטים ולא יקרים. נדמה לי שדניאלה עונה על ההגדרות הללו. המסעדה מעוצבת בפשטות והתפריט הוא קלאסי, מגוון ולא יקר. המסעדה בנויה מחלל אחד שכולל שולחנות בפיזור ראוי לציון ובר עץ עם כמה כיסאות. העיצוב נקי, נעים ופשוט. לטעמי החלל מרווח, נקי ומואר מדי. גם הקירות הלבנים ונטולי הקישוטים מגבירים את תחושת הריקנות היחסית, של חלל ריק. אישית חסרו לי אלמנטים שישברו את הריווח ושייצרו חציצות בחלל היחיד. (או כמו שאמרה מישהי בעבר - צריך לצאת חוצץ). אלה יכולים להיות מחיצות מעץ, עציצים גדולים או אלמנט אחר. ייתכן ועמעום קל של התאורה יכול לעזור גם הוא. אנחנו ישבנו בשולחן צידי שצמוד לקיר, כך שלא הרגשנו שאנחנו "טובעים" בחלל...




המסעדה מציעה ארוחות בוקר, צהריים וערב. תפריט הערב הוא תפריט אירופאי-ים תיכוני קלאסי, כזה שמכוון לקהלי יעד מגוונים (מה שנקרא - מכוון לקונצנזוס או למיינסטרים). אם אני בעל מסעדה שכונתית, כנראה שהייתי שוקד על תפריט דומה, שכולל מנות קלאסיות שכוווולם אוהבים... כרובית צלויה יש, טרטר סלמון יש, דגים כבושים יש, מרק היום (שניחשנו מראש שהוא מרק כתום) יש, סלט קיסר יש, סלט קינואה יש, שניצל יש, המבורגר יש, תבשיל בקר בבישול ארוך יש, מנות פסטה יש, מנות צמחוניות וטבעוניות יש. בקיצור, נראה לי שכל תושב ותושב מהאזור (נחלת יצחק וגבעתיים) ימצא כאן בקלות משהו לאכול. המחירים סבירים לגמרי. המנה היקרה ביותר עולה 67 ש"ח (1/2 עוף בתנור). גם הקינוחים הם הקלאסיקה שבקלאסיקה - עוגת גבינה, מוס שוקולד, קראק פאי, פנקוטה ועוד.


מנות ראשונות שנאכלו:

כבד קצוץ, בצל מטוגן, עגבניה פרוסה, בצל ירוק, מלפפון חמוץ וחלה. 29 ש"ח.
מנה בסדר. הטעם היה טעים אבל הכבד טוגן קצת יותר מדי והתייבש. הקיצוץ נעשה כאן למרקם דק מאד, שהרגיש לי כמעט כאילו הוא נטחן לא ידנית (ואולי כך היה) ולכן העיסה הייתה דחוסה מדי. אני מעדיף כבד קצוץ שנקצץ ידנית למרקם די גס, כמו שמגישים בסנטה קתרינה. אם כבר טוחנים, עדיף כבר להכין פטה כבד חלק ומושחת. חסר לי במנה גם איזשהו טוויסט פיקנטי. חזרת עובדת כידוע נהדר עם כבד קצוץ... אבל סה"כ במחירה הלא גבוה זו מנה בסדר גמור.



טרטר סלמון עם עלים ירוקים ויוגורט. 33 ש"ח.
מנה נחמדה בהחלט. הגשה יפה ומקורית בתוך חצי שומר שרוקן מתוכנו. (לפחות אני לא זוכר שנתקלתי בהגשה כזו). שילוב טעמים טוב, כולל טוביקו שחור (ביצי דגים) לעיטור. מחיר סביר בהחלט לכמות נדיבה למדי של דג.



כרובית על קרם חצילים שרוף עם סלסת עגבניות. 33 ש"ח.
גם כרובית מטוגנת וגם קרם חציל שרוף (מה שפעם קראו חציל קלוי והיום זה כבר לא אופנתי). קלאסי, מוכר ואהוב (אולי גם קצת שחוק). מנה טעימה ונדיבה. מתובלת כהלכה, עם לא מעט שום קונפי טוב, ופלפלון חריף בצד.



מנות עיקריות שנאכלו:

ניוקי ברוטב חמאה לימונית, פטריות וברוקולי. 57 ש"ח.
ניוקי תפו"א שהרגיש כמו עבודת יד. ניוקי מהז'אנר הרך שאני אוהב, שבמקרה הזה גם הוכן למרקם טוב: רך ומתמסר אבל לא מתפרק. הרוטב היה לימוני וטעים. הברוקולי נחלט קצרות והיה עדיין קראנצ'י כמו שאני מעדיף. גם הפטריות הן לא פטריות מקופסת שימורים, אלא פטריות טריות שלטעמי בושלו קצת יותר מדי. בקיצור בסך הכל עבודה בהחלט טובה.



קציצות דגים עם הרבה רוטב אדום וחריף, מוגש עם חלה. 63 ש"ח.
זו יחסית מנה שלדעתי מתומחרת קצת גבוה, היות והיא לא כוללת תוספת או פחמימה, למעט החלה. הדג הוא שלא במפתיע דג בורי. הבחור שאכל לא התלהב מהמנה. היא הייתה בסדר עבורו ולא יותר. אני טעמתי מהרוטב. רוטב חריימה פשוט, עם המון פפריקה שהיה די טעים ופיקנטי במידה (לא חריף לטעמי). לדעתי אפשר לחשוב על איזשהו שדרוג למנה. הוספת ירק, או טוויסט אחר שיוסיף עניין ויוציא מהשגרה.



מקרוני & צ'יז. 47 ש"ח.
מנת פסטה קלאסית. במקרה הזה זו להערכתי פסטה תעשייתית. המלצר אמר שברוטב יש 4 גבינות שונות. מנה טעימה. קשה לפשל בכזו מנה. היה טיפה חסר מלח במנה ואחרי הוספתו העניינים השתפרו. בעיניי בייקון פריך או חזה אווז מעושן פריך היו מחוללים פלאים (אם כי פחות בעיני הצמחונית שאכלה את המנה בפועל)... הצעתי למלצרית שיחשבו על הוספתם למנה, לפחות כאופציה לאוכלי בשר...



אחרי המנות הללו חילקו לנו טעימה בכוסות שוט של המרק הכתום כדי שנחווה דעה לגבי הוספתו כחבר קבע בתפריט. המרק היה טעים בהחלט. במרקם טוב. פיקנטי מעט, עם טעם טוב של ג'ינג'ר וחלב קוקוס. ההערה היחידה שלנו היא שוב - חוסר קל במלח. (שזה עניין פעוט. עדיף חוסר קל במלח שניתן לתיקון בקלות מעודף במלח שהוא כבר בעייתי).

על קינוח ויתרנו. את עניין המתוק שמרנו למוסד השכן עליו ארחיב מיד. בסה"כ שמחנו לגלות מסעדה שכונתית נחמדה מאד. מקום נעים עם שירות חביב וטוב. אוכל קלאסי, לא יומרני ופשוט שמספק את הסחורה ונותן תמורה טובה למדי לכסף. אפשר לאכול כאן יפה מאד ארוחת ערב משביעה של 2 מנות בפחות מ-100 ש"ח לאדם. אני מאמין שעם הזמן, יעשו כאן עוד כמה תיקונים ושדרוגים. אני רק יכול לאחל שהם יישארו בשכונה שנים ארוכות. בסה"כ אופציה טובה וראויה לתושבי האזור, כשבא לצאת לאכול ולשתות או סתם כשאין כוח לבשל...
כשכן מגבעתיים אני די בטוח שנחזור לבקר.


הקינוח נשמר כאמור למקום אחר, שהוא כבר מוסד בשכונה: החגיגה של בבט.
למי שלא מכיר, מדובר בוופל-בר, מוסד של וופל הבלגי שמקורותיו הם ירושלמיים (משנת 91). בתחילת 2009 עזבה הבעלים המקורית, נילי מרון, את ירושלים ופתחה את בבט תל אביב, דווקא באחד מהרחובות הקטנים (או אם תרצו כאמור - הסמטאות האפלות) של נחלת יצחק - רחוב חפץ חיים. ביוני 2014 נפתח סניף נוסף ברמת השרון.

המיקום של בבט הוא אחד ההזויים שיש למוסד אוכל כלשהו: רחוב קטנטן שנראה כמו חצר אחורית של שיכון עירוני, שמצדו האחד יש את הכניסה לחניון של קניון מגדלי תל אביב ומצדו השני כניסות של בנייני מגורים ישנים, אפורים ומכוערים. מה שהזוי זה שבבט לא יושבת על הרחוב עצמו בקומת קרקע, אלא בתוך הבניין, בקומה הראשונה. צריך להיכנס לחדר המדרגות (שלא נראה שיש בו ועד בית), לטפס כמה מדרגות ולגלות את דלת הכניסה.




אני מבקר שם בערך פעם בשנה מאז השבוע השני לפתיחה. בימים הראשונים המקום תופעל ע"י נילי לבדה, וזה היה די הזוי לראות אותה מטזזת: גם מכינה את הוופלים, גם מפנה שולחנות, גם מנקה, גם דואגת לחיוב. מאז המקום נהיה מסודר יותר, ויש עוד איש צוות אחד או שניים בכל משמרת. המקום עצמו קטנטן עד זערורי. יש מטבח הכנות שעליו בר קטן עם כ-10 מקומות ישיבה. בצד, די בצפיפות יש 4-5 שולחנות קטנים שיכולים להכיל משהו כמו עוד 10 אוכלי וופלים. סביר להניח שהסלון הממוצע שלכם גדול יותר.



המקום פועל כל השנים הללו די מפה לאוזן ודי במחתרתיות. אין אפילו שילוט רחוב בולט שאומר שיש כאן וופל-בר. אני גם לא זוכר יותר מדי פרסומים בולטים שלהם בשכונה או בגבעתיים השכנה (מקומונים וכאלה). ולמרות המחתרתיות היחסית אני גם לא זוכר מצב שהייתי שם ושהם לא היו מלאים בערב. בדרך כלל יש גם כמה זוגות של ממתינים לתורם לשבת. בכל מקרה, זה מקום שצריך להתאזר בו בסבלנות, כי יש רק איש אחד שאמון על הכנת הוופלים, ולכן זה יכול לקחת זמן.

חוץ מוופלים בלגיים עם רטבים שונים (24-26 ש"ח לוופל), שאת חלקם אפשר לאכול רק עם רוטב אחד ואת חלקם אפשר לחלק ל-2 חצאים עם שני רטבים שונים, יש גם משקאות חמים (שוקו חם אמיתי למשל), משקאות קרים, בירות ואלכוהול.
אני יודע שהם גם היו פתוחים לארוחות צהריים שהציעו וופלים מלוחים, אם כי אותם לא ניסיתי.
בין האופציות לוופלים יש רטבים כמו: שוקולד חם, מייפל, רסק תפוחים ושמנת חמוצה, קרם ערמונים, קרם לימון, קרם חמאה, קרם קפה, קרם וניל, ריבת חלב ועוד. מדי פעם יש גם ספיישלים.

אני לקחתי הפעם וופל שחציו הוגש עם רסק תפוחים ושמנת חמוצה וחציו עם קרם לימון (מעוטר בוניל אמיתי). טעים ביותר. מניסיון גם קרם הערמונים וקרם הקפה נהדרים. שותפיי נהנו מוופל שוקולד חם ומייפל.



מה שבטוח, מקום חמוד ביותר. קצת הזוי. קצת קלסטרופובי. לא בטוח שהייתי מגיע אליו במיוחד מרחוק, אבל למי שנמצא קרוב: תושבי השכונה (כולל גבעתיים השכנה), עובדי האזור או סתם עוברי אורח ליליים, זה אחלה מקום. נהדר לנשנוש מתוק של ערב או לילה...



וזה עוד משהו בקטנה - צהריים בדניאלה ביסטרו:

ככה זה נראה באור יום:




עסקית הצהריים חביבה ולא יקרה. אפשר לאכול כאן יפה ב-50 ומשהו ש"ח.
מקבלים מנה ראשונה ועיקרית במחיר העיקרי. העסקית שלי עלתה 57 ש"ח.

הזמנתי לראשונה לביבות פרסה (כרישה) על מצע שמנת חמוצה וסלסת עגבניות. נחמד. הלביבות היו טעימות ולא שמנוניות מהטיגון אבל חסר לי עוקץ במנה. טיפה יותר תיבול גם של הקציצות וגם של הסלסה היה מועיל.



לעיקרית לקחתי פרגית קייג'ון בגריל עם תוספת של ירקות ירוקים מוקפצים בשמן זית ולימון (אפונת שלג, קייל, זוקיני ברוקולי ופטרוזיליה). הפרגית הייתה טעימה וחביבה. לא יבשה ומתובלת טוב. לעומת זאת הירקות היו לא מוצלחים היות וכל מה שהרגשתי זה טעם חמוץ חזק של לימון. אני אוהב חמוץ ואוהב לימון, אבל זה היה מוגזם. כאילו סחטו לימון שלם על הירקות שדווקא היו עשויים כהלכה והיו טריים. חבל. המלצרית המאד נחמדה החליפה לי מיד את המנה ובמקום הזמנתי סלט ירקות פשוט עם חסות, מלפפונים וגזר שהיה טרי, רענן ולימוני - אבל הפעם תיבול טוב של לימון. קיבלתי גם טחינה טובה לסלט.


לפני החשבון וכדי שחלילה לא אצא מבואס קיבלתי צ'ופר יפה על חשבון הבית - אפוגטו חביב (גלידת וניל על אספרסו). מחווה חמודה שמעידה על תודעת שירות מצוינת (ואכן השירות כאן טוב מאד).
אז למרות הפלטה הקטנה יש כאן אופציה שפויה וטובה לעסקית צהריים באזור שכאמור לא משופע באופציות.


(*) במסגרת גל סגירת המסעדות של קיץ 2017, גם דניאלה ביסטרו נסגרה אחרי כשנה וחצי של פעילות. לא שוק גדול. המיקום של המסעדה הזו הוא בעייתי.


יום חמישי, 25 בפברואר 2016

מהחווה אל השולחן: חוות צוק - המעדניה (וגם לוקנטה - מסעדה מעדניה)

במסגרת שיטוטי הצהריים שלי שתכליתם לגוון את השעמום הקולינרי של הרצליה פיתוח הגעתי השבוע למסעדה ברמת אביב הלא רחוקה: חוות צוק - המעדנייה. מקום שהתחיל (מתישהו ב-2008 או 2009) כמעדניה שמוכרת את תוצרת חוות צוק מעמק האלה של החוואי תומר צוק (אח של ניר), ושבשנים האחרונות הוא הורחב והתפתח למסעדה של ממש.

המסעדה היא מסעדה שכונתית. היא יושבת בלב אזור מגורים ברמת אביב בצפון תל אביב, לא מאד רחוק מקניון רמת אביב. לא אזור שופע מסעדות. מבנה המסעדה בנוי משני חלקים - חלק חיצוני מקורה שכולל מספר שולחנות וחלק פנימי שכולל בר עם מטבח פתוח וגריל רציני. בחדר השני הסמוך יושבת המעדנייה עצמה שמציעה נתחי בשר (יענו - אטליז), גבינות, ממרחים, רטבים, דגים כבושים, יינות ועוד. העיצוב כולו כפרי ופשוט, כמו שאפשר לצפות ממסעדה שקשורה לחווה.




השותפים הם כאמור תומר צוק והשף שלצדו - בחור בשם אסף שנער. הם רקחו תפריט שמורכב רובו ככולו מתוצרת החווה, הקצבייה והמעדנייה. זה קונספט פופולרי מאד בחו"ל שמכונה Farm to Table, שלצערי אין יותר מדי דוגמאות כאלה בארץ, ודאי לא באזור המרכז. דוגמאות בולטות שכן אפשר לציין הן למשל המטבח של רמה באזור ירושלים או מסעדות גליליות שנשענות על התוצרת המקומית כמו מוסקט במצפה הימים או טיבי'ס בחוות ורד הגליל. בתל אביב יש למשל את דוק שנשענת כולה על חומרי גלם טריים מקומיים או קלארו שגם היא מיישמת את גישת Farm to Table. חוות צוק מיישמת את זה בצורה מלאה - מסעדה שנשענת כל כולה על תוצרת של חווה אחת.

המסעדה מציעה תפריט ארוחות בוקר (שהבנתי שהן מושקעות) ויש תפריטי צהריים וערב שהם זהים, כלומר אין עסקיות צהריים. (מבאס, אבל היות וזה לא אזור של עסקים וחברות זה גם מובן). בנוסף לתפריט הרגיל יש היצע של מנות ספיישל. האוכל פשוט, בלי ניסיון ליצור מנות שף מתוחכמות. חומרי הגלם הטובים של החווה הם שאמורים לככב.
התפריט הרגיל מחולק לכמה קטגוריות: פותחים שולחן, מהמעדנייה, מהגינה, פינוק של פסטה ומהקצב. העסק לא זול במיוחד. כמה דוגמאות: קרפצ'יו בקר ב-55 ש"ח (מנה ראשונה), סלטים ב-50 ומשהו ש"ח, נתחים מהקצב שאפשר לקבל (עלות ל-100 גרם) - פילה בקר ב-55 ש"ח ל-100 גרם, נקניקיות מרגז תוצרת בית ב-28 ש"ח, אנטריקוט ב-41 ש"ח, צלעות טלה ב-39 ש"ח ועוד. עוד מנות: סטייק צהריים של 200 גרם (אנטריקוט או סינטה) עם תוספת עולה 88 ש"ח. כריך אנטריקוט על הפלנצ'ה עם ביצי עין וסלט עגבניות עולה 65 ש"ח. המבורגר 240 גרם עם צ'יפס עולה 62 ש"ח. מי שרעב כמוני, ורוצה גם מנה ראשונה וגם מנה עיקרית, ייפרד ככל הנראה מכ-100 ש"ח וצפונה, מה שהופך את ארוחת הצהריים ליקרה.


אני החלטתי ללכת על מנות מהמיוחדים.
הזמנתי מנה ראשונה של דג סקומברי כבוש עם שמנת חמוצה. 44 ₪. סקומברי זה דג קטן ששמו היותר מוכר זה מקרל. היות והדגים המקומיים הם קטנים - הכי טוב לכבוש אותם כמו שעושים כאן. הגיעה צלחת לא גדולה עם סלט "מפורק" שכלל גם בצל אדום, צנוניות, פטרוזיליה מסולסלת, תפוח אדמה אפוי על קליפתו ו-2 חצאי ביצה רכה (או חצי קשה). המכלול היה טעים בסך הכל. חומרי גלם טריים וטובים שהוכנו כהלכה. המינוס היחיד היה הדג עצמו שאמור היה להיות כוכב המנה, אבל כמותו הדי קטנה וטעמו הלא מספיק דומיננטי הפכו אותו למעט נוכח נפקד. לנוכח האכזבה היחסית מהדג זו מנה שמתומחרת לטעמי גבוה מדי. דג כבוש חזק טעמים יותר או אפילו מעושן קלות היה מחולל כאן פלאים. סה"כ בינוני.



למנה עיקרית הזמנתי תבשיל אונטריב בברביקיו. גם זו מנת ספיישל. 96 ש"ח. שוב - בהחלט יקר בשביל מנה די פשוטה, ודאי בצהריים. 90 ש"ח ואפילו 85 ש"ח יכולים להספיק למנה כזו. אונטריב זה נתח נהדר שהוכן כאן על העצם. הוא הוגש פרוס לנתחים עם העצם, לצד תפוחי אדמה שבושלו וטוגנו מעט, כשהוא משכשך ברוטב ברביקיו תוצרת בית. זו כבר מנה שהייתה מוצלחת הרבה יותר מהראשונה, ושהפגינה את החוזק של המסעדה בהכנת מנות בשריות. כמות הבשר במנה הייתה מכובדת, הוא היה טעים, רך ונפרד בקלות מהעצם. הרוטב היה דומיננטי וטעים, שאני עם הפטיש שלי לפיקנטי הוספתי לו מעט רוטב צ'יפוטלה מעושן חריף של Kremer's Pepper. (מסתבר שהבחור שמייצר את הרטבים הללו, על בסיס פלפלי הבנרו שמגודלים במושב בני ציון עובד במסעדה, ואכן במעדניה שלהם אפשר למצוא בשפע את כל הרטבים למכירה). תפוחי האדמה אף הם היו טובים. הצטערתי רק שבארוחה לא נותנים כאן גם 2 פרוסות לחם. זה בדיוק סוג הרוטב שמבקש ניגוב...



השירות היה ללא דופי. ניכר שהחבר'ה כאן מאד אוהבים את המסעדה ונהנים מהעבודה שלהם. בהחלט נעים מאד לשבת כאן. נראה שהסועדים במקום בחלקם הם סועדים קבועים, כנראה תושבי השכונה, כך שיש היכרות של הצוות אתם. אני סעדתי לראשונה ואני לא מכיר אף אחד מהצוות, אבל לא הרגשתי יחס מפלה... להפך, צ'ופרתי יפה ע"י הברמן בכוסית קטנה של ערק רימונים טוב (והוצעה לי עוד אחת בסיום עליה ויתרתי בגלל עניין קטן של לחזור לעבודה...).

השורה התחתונה היא מקום חביב ונעים, אבל גם די יקר. היות ואין כאן עסקיות צהריים אני לא בטוח שארוחת צהריים היא האופציה הכי טובה כאן, אלא אם אתה תושב הסביבה או עובד סמוך. אני מעריך שהמיצוי הטוב ביותר של המקום זה להגיע לכאן בערב ולפתוח שולחן קרניבורים עם מבחר נתחים על הפלנצ'ה ומנות צד נוספות, או לחלופין להגיע לארוחת בוקר, ולהזמין שלל מעדנים מהמעדנייה (לחובבי הבראנצ'ים). קרניבורים למיניהם לא צריכים לצפות כאן לנתחים עיליים סטייל הדסון או נווה צדק מקום של בשר. אני גם לא חושב שיש שיש כאן ניסיון לתת תחרות לסטייק הכי טוב בארץ. זו מסעדת בשרים פשוטה למדי וטובה, שמתבססת על חומרי גלם טריים וטובים. (את זה אני כותב למרות שלא ניסיתי סטייק סטנדרטי והסתפקתי בלצפות בכמה נתחי בשר שאכלו שכניי לארוחה ונראו מבסוטים).
באופן אישי הייתי שמח מאד אם הייתה אצלי בשכונה בגבעתיים כזו מסעדה (מוכן להתפשר גם על נחלת יצחק). מקום שהוא גם שכונתי וגם איכותי, שכיף לבוא אליו לנשנש ולשתות. (כמובן במחירים קצת יותר נמוכים - הלו גבעתיים זה לא רמת אביב...).


ועוד מסעדה-מעדניה בצפון תל אביב: לוקנטה (Lokanta):

במסגרת שיטוטי הצהריים המזדמנים שלי אל מחוץ להרצליה פיתוח קפצתי לארוחת צהריים בלוקנטה (04/05/2016).
לוקנטה היא מסעדה חדשה למדי שנפתחה בסוף 2015. כמו חוות צוק - המעדניה, גם לוקנטה היא מסעדה שנפתחה באזור מגורים בשכונה צפון תל אביבית מנומנמת למדי - כוכב הצפון (מסתבר שיש באמת דבר כזה), בפינת הרחובות בוני העיר ואבא קובנר. כמו חוות צוק מדובר במסעדה שהיא כמעט יחידה באזור שלה, לפחות ברדיוס של קילומטר. (נמל תל אביב על שפע מקומותיו מרוחק כ-1.5 ק"מ), וגם בלוקנטה יש מעדניה, אם כי קטנה בהרבה ומפותחת בהרבה מזו של חוות צוק. במקום יש גם אפשרות לקנות אוכל חם מוכן הבייתה (לפחות בסופ"ש).

בעלי המסעדה הם 2 ברנשים בשם שי אבוהב (הבעל של רותם) ואהרל'ה ברזילי. השף והמנהל של המסעדה הוא שלמה עזרן, שהיה משתתף בולט למדי באחת מעונות מאסטר-שף (הבחור עם הכובעים). בארוחה שאני הייתי הוא הסתובב, חילק הוראות למלצרים ולצוות, הגיש מנות ושוחח עם הסועדים. בקיצור - התנהג כמו מנהל מסעדה.
פירוש השם לוקנטה בטורקית הוא מסעדה עממית ופשוטה. מהביקור הטרי שלי במקום השם בהחלט קולע, ודאי בעניין הפשטות. בעניין העממיות - אולי קצת פחות. זו לא עממיות של הפריפריה. אולי כזו של צפון תל אביב המבוסס...



המסעדה לא גדולה. כמה שולחנות בחוץ, כמה שולחנות בפנים. בר קטן שאין עליו מקומות ישיבה. בנוסף יש קיר מדפים שמהווה את המעדנייה וכולל יינות, מוצרי אוכל שונים, לחמים, גבינות - כל אלה מובאים ממקורות שונים, ומעדנים שמכינים במקום. המקום עצמו מעוצב בפשטות ובנועם. לטעמי אפשר היה להשקיע קצת יותר בעיצוב. לתת יותר אלמנטים כפריים שיתנו קצת יותר אווירה של מעדניה/מסעדה ים תיכונית.

התפריט לא מחולק לקטגוריות של מנות ראשונות ועיקריות. הוא כולל מנות קטנות ובינוניות, החל מ-20 ומשהו ש"ח עד 60 ומשהו ש"ח. תפריט ים תיכוני - קצת יוון, קצת איטליה, קצת טורקיה, קצת ישראל. אין ממש עסקיות צהריים, אלא ארוחת רגילה שכוללת תוספת לחם מחמצת ללא חיוב ואופציה לכוס יין או בירה ב-15 ש"ח (שווה וכן ירבו). כמו בחוות צוק - אני לא ממש מצפה שתהיינה עסקיות צהריים בלוקיישן כזה.



התיישבתי. המקום היא די מלא. אני מעריך שכ-70% תפוסה. לא רע לאמצע שבוע באזור לחלוטין לא מסחרי/עסקי. הקהל היה מגוון: זוג צעיר עם תינוקת, 2 זוגות של גברות מבוגרות (סביר שתושבות השכונה), כמה חבר'ה שישבו בגפם ונראו כעובדי האזור. אני מעריך שרוב היושבים במסעדה הם תושבי האזור.
הזמנתי כוס של יין הבית. אמרתי לברמן שאני רוצה לבן יבש והוא אמר שיש כל מיני אופציות ושאסמוך עליו. קיבלתי את היין אבל שכחתי לשאול למקורו. היה יין מוצלח בהחלט, מצונן היטב, יבש וחמצמץ. לחלוטין שווה את 15 השקלים שעלה.
יחד קיבלתי גם סלסלת לחם מחמצת לבן עם צלוחית חמאה. הלחם המצוין מגיע מאדון שיפון. (והם מביאים גם ממאפייה בכפר סבא). עזרן אמר לי שהם היו מאד רוצים להכין לחמים במסעדה בעצמם, אבל המטבח שלהם קטן מדי ולא עומד בדרישות התקן להכנסת תנור תעשייתי מאסיבי.



הכנת המנות לקחה קצת זמן. לפחות יותר זמן מהרגיל בארוחות צהריים. טוב קשה לצפות לקצב יותר מהיר. רוב הסועדים הקבועים כאן הם מהשכונה והם לא באמת ממהרים בצהריים לחזור לעבודה...
למנה ראשונה הזמנתי קציצות כרשה ויוגורט כבשים. 36 ש"ח. מנה של 3 קציצות קטנות (קצת יותר גדול אולי מכדורי פלאפל). קציצות טעימות מאד. לחלוטין לא שמנוניות, כמו שמקבלים הרבה פעמים בקציצות ירק. תיבול מעולה. יוגורט ומטבל כתמתם (פלפלים?) נחמד, שהוסיפו חמצמצות. בהחלט מנה מפתיעה לטובה. המינוס הוא גודל המנה. גם ב-36 ש"ח שזה לא הרבה הייתי שמח לעוד קצת. נגיד עוד 10-15% בגודל הקציצה.



יחד עם המנה הזו קיבלתי גם מנת ראגו טלה על חומוס. 59 ש"ח. זו מנה בינונית. אני מניח שלגברות הישישות שאולי מזמינות אותה כאן היא גדולה, מכובדת ומשביעה במיוחד. לי גם היא הרגישה מעט קטנה, כך שעלות של 59 ש"ח היא אולי לא גבוהה אבל גם לא נמוכה במיוחד. כך או כך - גם ממנה זו נהניתי מאד. מנת חומוס (מסבחה קרמית וחמימה) מצוינת. שוב תיבול מעולה גם של החומוס הטחון וגם של ראגו הטלה שהיה קצוץ די דק. פשוט וטעים מאד.



בשורה התחתונה בהחלט נהניתי. האוכל היה טעים מאד, גם אם לא ממש עממי וזול. האווירה רגועה ונעימה. השירות חביב במיוחד. המשפט שלי שנכתב על חוות צוק - שהייתי שמח למקום כזה אצלי בשכונה - תקף גם ללוקנדה. כמובן שהייתי שמח לראות מקום כזה גם במקום עבודתי בהרצליה פיתוח. (אבל שם עם עסקית אמיתית).



ארוחה שנייה בחוות צוק המסעדה - צהריים - 25 בספטמבר 2018:

גיחה שנייה אקראית, כנראה אחרי פגישה באזור.



התפריט של אותו יום (יש עוד מנות קבועות):


נשנוש אחד - אסקבץ' סרדין עם שמנת חמוצה ולחם. מנה בסדר. לא יותר. ודאי ביחס למחיר שהיה 58 ש"ח.



נשנוש נוסף - "רולטה רוסית": מיקס פלפלים חריפים מהחווה עם פרמז'ן ושמן זית. 28 ש"ח. חלקם היו חריפים וחלקם פחות. פשוט וטעים.



מנה עיקרית: סינטה (לפי משקל - מעריך שזה היה 200 גרם) עם ירקות צלויים מהחווה. העלות הייתה 48 ש"ח ל-100 גרם. פשוט ומצוין. בשר איכותי עשוי כמו שצריך. ירקות צלויים איכותיים עשויים כמו שצריך. אחלה.



קינוח. באמת שהתחזרתי אבל אכלתי גם קינוח. אין לי מושג איך הצלחתי. זה היה טארט תפוחים שהוגש עם כדור גלידה וקראמבל. עלה 39 ש"ח. קינוח נדיב אבל לא מלהיב. הבצק היה יבש מעט. אם במקום גלישה היה מוגש כאן איזה רוטב שילחלח את העסק זה היה עדיף.



גם בביקור השני, בחלוף כשנתיים וחצי, חוות צוק סיפקה היטב את הסחורה. לא זול אבל איכותי.

יום שלישי, 23 בפברואר 2016

תבשיל קארי ירוק של בר ים עם כרובית אלמוג

קארי דג בר-ים עם ירקות ירוקים, חלב קוקוס וקארי ירוק:

מסתבר שיש בר גם בים ולא רק במדורי הרכילות... מדובר בדג בר-ים. בר-ים הוא אחד מסוגי ה-Sea Bass, דג ים לבן.
אני עוד לא סגור אם זה זהה ללברק או רק קרוב משפחה (יש מקורות מקצועיים סותרים. יש גם שטוענים שהוא ממשפחת הלוקוס). זה דג שלא נתקלים בו כל יום בחנויות הדגים הטריים, לפחות לא בשמו המפורש, בר-ים, וכשיצא לי לנסות אותו במסעדות פה ושם מאד אהבתי. הוא יחסית גדול, בשרני וטעים מאד.

נתקלתי בו בשיטוט הצהריים בשוק צפון ברמת החייל בדוכן הדגים מאריס. העלות: 31 ש"ח ל-100 גרם של פילה (אחרי פילוט). יקר מאד. הנתח שלי היה כ-400 גרם. מספיק בהחלט ל-2 מנות. אפילו 3.

לפני צאתי מהמתחם עם הדגה שעלתה ברשתי, עברתי ליד דוכן ירקות ורכשתי שם כמה ירקות ירוקים:
באק-צ'וי, קולורבי וכרובית אלמוג ירוקה, שמכונה גם כרובית ברוקולי או כרובית רומנסקו. (באנגלית השם הרשמי הוא דווקא Romanesco broccoli). זה זן שקיים בארץ כבר כמה שנים, אבל לאחרונה הוא צץ יותר ויותר בחנויות ירקות פלצניות, כמו דוכני האוכל בשווקי האוכל התל אביביים.
העלות - 15 ש"ח ליחידה. הרבה מאד בשביל ירק, אבל זה לניסיון חד פעמי שנועד לספק את סקרנותי...
תכלס מבחינת המראה שלו זה הירק הכי מגניב שיש: ירוק זרחני ומראה חייזרי לחלוטין.
אני חייב לציין שצבעה העז די דהה ממנה ביממה שהיא בילתה אצלי במקרר עד שבישלתי אותה. כנראה שלא הייתי צריך לאחסן אותה בקירור. לא נורא. פעם הבאה...

ככה זה נראה בדוכן
וככה זה נראה אחרי קירור של 24 שעות...

אז דג יש. ירקות ירוקים יש. איטריות ראמן או גולדן ווק נודלס כתוספת יש. חלב קוקוס יש. מחית קארי ירוק יש. בקיצור - כל המרכיבים להכנת תבשיל קארי דגים מהיר, פשוט וטוב.
ברוטב יש גם קצת רוטב דגים וסויה (למליחות), קצת סירופ ג'ינג'ר ומירין (למתיקות), שבבי צ'ילי אדום יבש (לעוד חריפות), קצת רוטב תמרינדי (לחמצמצות), מיץ לימון (לעוד קצת חמיצות), פלפל שחור, כוכב אניס, גלנגל יבש.

את הדגים חתכתי לפיסות יפות. חלק צרבתי במחבת (כזו מעולה שמונעת הידבקות) בשמן קוקוס. (תיבול של מלח, פלפל ומעט שבבי צ'ילי אדום). תחילה על הצד של העור. יש לשים במחבת ולהצמיד את הדג בכוח יחסי למחבת, כדי למנוע קימור של הדג ולהבטיח את צריבת העור עד להיותו קריספי. זה עניין של 15-20 שניות. אחרי זה טיגון של עוד כדקה וחצי ואז להפוך לעוד 1/2 דקה עד דקה והחוצה. הדג ילבין ויישאר עסיסי, עם עור פריך וצרוב היטב.
את החלק השני של הדג אידיתי יחד עם הכרובית והברוקולי בסיר אידוי שהצבתי על הסיר בו רתח לו להנאתו הרוטב.
למה 2 צורות הכנה. סתם כי ככה התחשק לי... אגב - הנתחים הצרובים הם חד משמעית טעימים יותר...



אחרי אידוי של כמה דקות, איחדתי את הירקות המאודים (שעדיין שמרו על מידת קריספיות) ואת נתחי הדג עם הרוטב. עוד בישול של דקה-שתיים וזה השלב לאכול. יצא טעים...

את מנת יום שבת צהריים אכלתי עם איטריות ראמן (שקיות ואקום שקונים בחנויות מתמחות) שרק צריך לחמם במים רותחים לדקה-שתיים.



את מנת יום ראשון אכלתי עם איטריות גולדן ווק - נודלס יותר עבים שהכנתם זהה.
אגב גם למחרת במנה שלקחתי לעבודה זה נשאר טעים מאד.



יום ראשון, 21 בפברואר 2016

מיאזאקי Miazaki - דוכן אוכל הרחוב היפני החדש של יובל בן נריה בשוק צפון

אז אחרי שוק האוכל בנמל תל אביב ושוק שרונה מרקט במתחם שרונה נפתח לו בדיוק לפני חודש שוק אוכל חדש: שוק צפון ברמת החייל. לפי ההמולה וזרם המבקרים בשני השווקים הוותיקים יותר כנראה שהישראלים אוהבים מתחמי אוכל, אז למה לא עוד אחד...
היזמית - מיכל אנסקי (עם שותפים נוספים) שאחראית גם על שוק הנמל, ושהצליחה כך נראה, לצאת די בשלום (לפחות נכון לעכשיו) מטראומת סגירת המסעדה שלה (אחד העם אחד). אז מסעדנית היא לא. שפית ודאי וודאי שלא. אבל יזמית קולינרית היא כן ועל כך מגיע לה קרדיט. (ואף מילה על זה שהפרסונה התקשורתית שלה מעצבנת אותי במיוחד).

המיקום של השוק ברח' ראול ולנברג ברמת החייל מבטיח שהמתחם יהיה מפוצץ בצהריים בזכות המוני העובדים של האזור העסקי ההייטקי ההומה, כך שמבחינת מיקום יש חשיבה נכונה. נדמה שלי שהמתכננים עשו גם עבודה יפה בתכנון האדריכלי. הוא יותר גדול ומרווח משוק הנמל, והוא בנוי בצורה יותר הגיונית משרונה מרקט (הארוך והצר מידי). מבנה השוק כאן הוא ריבועי יותר ופיזור הדוכנים די סביר. גם מגוון הדוכנים די הגיוני ויפה עם סגנונות אוכל מגוונים: דגים, בשר, עממי, פלצני, איטלקי, יפני, שוקולד, גלידות, ירקות ופירות, לחמים. כשר ולא כשר. בקיצור הכל מהכל.



הדוכן שבאופן אישי סקרן אותי יותר מכולם הוא מיאזאקי - Miazaki ואליו שמתי את פעמיי ביום ו' האחרון.

Miazaki הוא דוכן אוכל רחוב יפני של יובל בן נריה מטאיזו המשובחת. המוטו שהוא חלק מהשם ומהלוגו הוא Food On Fire. הדוכן נמצא ממש בכניסה למתחם - על רחוב ראול ולנברג. כל כולו למעשה הוא מטבח פתוח שכולל תנור גריל יפני אימתני, עם בר צמוד שכולל כיסאות ספורים בלבד. החזית שמעל המטבח מאד מרשימה ותואמת את רוח העיצוב של טאיזו (אותם אדריכלים - פיצו קדם וסיגל ברנוביץ' אמית). מי שלא יושב על הבר יצטרך להזמין וללכת לאכול במתחם הישיבה הכללי של המתחם שנמצא סמוך (בניגוד לשרונה מרקט יש מקומות ישיבה בשפע). אני הגעתי ביום שישי בסביבות 12:30. כשנכנסתי המקומות על הבר היו מלאים, אבל לשמחתי היה זוג שבדיוק שילם חשבון, כך שהתמזל מזלי והתיישבתי תוך 2 דקות.




התפריט של מיאזאקי בנוי על גריל יפני (רובטה - Robata) שנבנה עבורם בלונדון.

התפריט מחולק למספר קטגוריות:
מנות Robata Grill:
שיפודים שניצלים בגריל רובטה על פני בינצ'וטן (גחלי אלון יפניים שהובאו במיוחד), שמספקים חריכה חזקה וארומה מעושנת. השיפודים מזוגגים ב- TARE (רוטב הבית המורכב מסויה, מירין וסאקה). השיפודים מוגשים יחד עם אורז עגול מאודה או לחמניות מאודות, חמוצים ורוטב מיסו-שומשום.
יש שיפודי בשר, דגים, טופו וגבינת פאניר. העלויות: 46-52 ש"ח.

מנות ראמן (כי חייבים היום בדוכן יפני בתל אביב):
2 מרקים אחד בשרי ואחד צמחוני ומנת אטריות ראמן שאינה מרק. 54 ש"ח למנה.

מנות צד: 4 סלטים (קטנים) שמאוחסנים במקרר שנמצא בצד שמאל של הבר, ומי שמזמין לוקח לעצמו קערה סגורה עם הסלט שהוא בחר. האפשרויות: אבוקדו צלוי עם איולי יוזו, סלט אצות מלפפונים וסלמון, סלט חסות שעועית ושומשום ו-סלק צלוי בדבש מיסו. העלויות - סביב ה-20 ש"ח פלוס מינוס.

יש גם מתוקים קטנים שרקחה עבורם אנה שפירו הקונדיטורית הסופר מוכשרת של טאיזו. 14-16 ש"ח.


אני ויתרתי על מנות הצד. ההגשה שלהם לא עשתה לי את זה...
הזמנתי שיפוד דג (שהיה סלמון) עם לחמנייה מאודה. העלות: 52 ש"ח. זה השיפוד הכי יקר שהיה בהיצע. ממש לא זול בשביל אוכל רחוב, אבל צריך לשלם ארנונה ושכירות עצבניים במתחמים האלה...
ההגשה היא בכלים חד פעמיים. הגיע מגש עם 2 לחמניות מאודות קטנות שעוצבו כמעין 1/2 פיתה עם חריץ רחב בו הסועד מכין לעצמו את המנה. לצד השפודים היה גם סלט כרוב ועלים טריים, מלפפונים חמוצים ורוטב מיסו-שומשום. הרוטב מצוין. ביקשתי וקיבלתי עוד מיכל קטן ממנו.
המנה כולה טובה מאד. הדג מצוין. צרוב יפה מבחוץ ועסיסי מבפנים, עם טעם חריכה ועישון עדין. הביסים עם הלחמנייה, הכרוב, הסלמון והרוטב היו טעימים מאד. כארוחת צהריים קלילה זה די משביע. מי שבא מאד רעב יצטרך כנראה השלמות ואז העניין הופך כבר ליקר.




הזמנתי גם קינוח או למעשה קינוחון: טארט יוזו: קלתית שומשום שחור במילוי קרם יוזו. 16 ש"ח. הקלתית מוגשת באריזתה. קלתית קטנה אבל מענגת. הקלתית נימוחה. הקרם חלק וטעים להפליא. איזון טעמים מעולה בין מתקתקות לחמצמצות, עם טעם הדרי מודגש אבל לא מוגזם של היוזו. כמו הקינוחים הגדולים הנהדרים בטאיזו, גם כאן המתוקים הקטנים הם שיחוק. פשוט מעולה.



היות וזה היה יום עצל מבחינתי הזמנתי גם takeaway לארוחת הערב, את אחת ממנות הראמן. לקחתי סיכון שהוא יישאר טעים גם בערב, אחרי שיעמוד כמה שעות אצלי במקרר.
הזמנתי טבאסאקי: מרק עוף עשיר, אטריות חיטה דקות, בוניטו, ביצה רכה, מחית פול, תרד טורקי, בצל ירוק, שמן שום שחור ושיפוד נתחי פרגית. כל האלמנטים נארזים בנפרד באריזות במבוק מתכלות, מעוצבות וממותגות. לפני האוכל הרתחתי את המרק, הוספתי אליו את הפרגיות ואת שאר המרכיבים, שמתי הכל בצלחת ואכלתי...
אני חייב לציין שהיה טעים בהחלט. מרק עשיר ומלא טעם. מי שאוהב צירים עדינים, שיחפש מקום אחר. מחית הפול ושמן השום השחור מוסיפים פיקנטיות וטעם חזק. נהניתי, גם אחרי שהמרק עמד אצלי כמה שעות. אני יכול להעריך שמי שאוכל את זה במקום נהנה יותר. הפרגיות עצמן שמגיעות כאמור בשיפודים נפרדים היו בסדר אבל לא הלהיבו לכשעצמן. עלות המרק 54 ₪. יקר בהחלט למנה לא מאד גדולה.



כצ'ופר ל-takeaway קיבלתי קינוחון נוסף: אריזת טראפלס: 4 טראפלס קטנים משוקולד לבן, תה שחור וירוק. הטראפלס פריכים מבחוץ וקרמיים מבפנים. כמו הטארט גם הם מצוינים. קצת יותר מתוקים, אבל נהדרים. התה הירוק בהחלט מורגש ומאזן את מתיקות השוקולד הלבן. גם משחק המרקמים בין הקראנצ'י לקרמי נחמד מאד. עלות המתוק הזה בהזמנה רגילה היא 14 ש"ח.



המינוס העיקרי נכון לעכשיו זה הבלבול היחסי בשירות. גם המקום וגם הקונספט חדשים, ורואים לא מעט בלבול בשירות. עניין די טבעי. אני מניח שייקח עוד כמה שבועות של התאפסות. הבלבול מתחיל בהליך ההזמנה הלא מסודר. לוקח גם קצת זמן לקבל תפריט. אם אתה זוכה לשבת, תוכל להזמין בצורה מסודרת יחסית ולהמתין למנות. אם אתה לא יושב על הבר, תצטרך לגשת לקופה שבצד שמאל של הבר, לקבל תפריט, להזמין, לשלם ואז להמתין בצד שיקראו את שמך. גם העניין הזה יוצר בלבול, שכן אין מערכת כריזה והמלצרים קוראים שמות לאוויר בלי מענה. כנראה שאנשים מחכים בצד, או במתחם הישיבה, ולא יכולים לשמוע שקוראים להם. זה יוצר בלגן לא קטן בהגשת המנות. המנות עצמן מגיעות מהר יחסית.
אני כאמור ישבתי על הבר וזכיתי לשמחתי לשירות ללא דופי, אבל מסביבי נצפו כמה אנשים נרגנים למדי...

שורה תחתונה. דוכן אוכל טעים, מוצלח בהחלט, אבל לא זול, שצריך עוד קצת להתאפס על השירות. ולא לוותר על המתוקים...


ביקור נוסף - יולי 2016:
הפעם ניסיתי את שיפודי הפרגיות. 52 ש"ח. טעים מאד, אין מה לומר, אבל יקר.


עברתי במהלך נובמבר בשוק צפון ועיניי נפלו על התפריט הנוכחי של מיאזאקי. שיפוד הפרגיות הנ"ל עולה כבר 58 ש"ח.
גם שיפוד הדג. לפני כן הם עלו 52 ש"ח וגם אז היו די יקרים (למרות איכותם). מרקי הראמן מתחילים כבר ב-60 ש"ח. (לפני כן זה התחיל ב-54 ש"ח). בקיצור - העסק לצערי נהיה יקר מדי לדוכן אוכל יפני מהיר. חבל.