יום חמישי, 30 ביוני 2016

אין כמו יפו בצהריים (למרות שבמסעדות דווקא די עצוב)

עוד יעד פופולרי למדי שלי בשיטוטיי האבטלה בחודש האחרון היא יפו.

אולי אין כמו יפו בלילות אבל אני הסתובבתי שם כמה וכמה פעמים דווקא בשעות הבוקר המאוחרות והשלמתי את הסיבובים בארוחת צהריים יפואית כנדרש. אני אוהב את יפו. יפה בה. ודאי שבאזורים התיירותיים יותר: גם החלק של הטיילת עד הנמל. גם אזור יפו העתיקה - סמטאות המזלות (רובע האומנים), כיכר קדומים, גן הפסגה וגן המדרון. גם אזור שוק הפשפשים על רחובותיו וסמטאותיו. גם אזור כיכר השעון והשוק היווני.






ולמה ציינתי בכותרת שעצוב?
כי העיר (לפחות בימים שאני שוטטתי) הייתה די שוממת, ודאי ביחס למה שאפשר לצפות מעיר שאמורה להיות אטרקציה תיירותית. מעט טיילים ותיירים זה אמנם נחמד למישהו כמוני שמשוטט לו בסמטאות, כי יש יותר מקום ולא צפוף ואפשר להתהלך כמעט באין מפריע. אבל אני מניח שלבעלי העסקים בעיר, בדגש על מקומות האוכל, זה הרבה פחות משמח. ואכן, בכל המסעדות שדגמתי בצהרי אמצע שבוע היה די שומם (היחידה שראיתי שהייתה די מלאה היא ד"ר שקשוקה - לכו תבינו). אני מעריך (ומקווה) שבערב המצב טוב בהרבה, ודאי באזור שוק הפשפשים שאמור להיות אזור בילוי הומה. יש להניח שהריקנות היחסית היא שילוב של מצב/חשש בטחוני שעדיין מחלחל ואולי שילוב של החום והלחות הדי בלתי נסבלים בתקופה הזו. כך או כך זו תמונת מצב די עגומה.


בטיוליי הספקתי לדגום כמה מקומות. אפרט עליהם לפי סדר כרונולוגי.
הראשון - טש וטשה, מסעדה/חמארה גרוזינית חדשה.

טש וטשה - חמארה גרוזינית צעירה:

טש וטשה היא מסעדה גרוזינית חדשה שקמה כחלק מגל של מקומות גרוזיניים (או גיאורגיים - אני אשתמש מכאן והלאה בגרוזיני על הטיותיה) ששוטף את תל אביב בחודשים האחרונים (טוב זה לא גל עצום. נפתחו עוד 3-4 מקומות: סופרה, ראצ'ה והבר החדש הצמוד - ברבראצ'ה, קליאופטרה, אבל זה בערך מרבע את כמות המקומות שהייתה). היא נפתחה בתחילת מאי ע"י איש המוזיקה מיקי מיראל המכונה טש טש, שהיה שותף גם בסופרה הגרוזינית ואשתו יפעת טללייבסקי מיראל (שהיא לצורך העניין טשה).
הבעלים מכנים אותה חמארה גרוזינית, כלומר מקום של אוכל גרוזיני עם אווירת בר.


המסעדה יושבת ברחוב בית אשל 31, כ-200 מטר משוק הפשפשים, בחלל העותומני המרשים שהכיל עד לפני שנה ומשהו את מסעדת סולה האיטלקית, שבמשך כמה שנים נחשבה לאחת מיקירות מבקרי האוכל, אבל כוכבה הועם, והמצב ביפו הביא לסגירתה. הזכרתי כאן בעבר ארוחה לא טובה שאכלתי בסולה. אללה ירחמה...



החלל, בית אבן יפואי טיפוסי, מרווח ומרשים, עוצב ע"י יפעת בצורה די פשוטה, שלא כמו המסעדות הגרוזיניות הצבעוניות והמצועצעות למדי כמו ראצ'ה וסופרה. טש וטשה מנסה ומצליחה להיות יותר מודרנית ועדכנית, עם סגנון שמשלב ישן וחדש בצורה אסתטית, נעימה ולא מנקרת עיניים: גם שומר על רוח המבנה העתיק, גם כולל אמנות מודרנית שמתאימה למבנה וגם כולל אלמנטים קישוטיים גיאורגיים עדינים למדי. בקיצור - בהחלט נעים לשבת כאן.






אני הגעתי די אקראית לארוחת צהריים מתישהו בתחילת יוני. חוץ ממני היה שולחן שהכיל 3 בני משפחה (כנראה מכרים של הבעלים), עוד שולחן עם 3 חבר'ה נוספים, שולחן עם זוג מבוגרים, שולחן עם תיירת צעירה (שישבה משום מה בחוץ) ושולחן עם בחור צעיר. סה"כ תפוסה לא רעה למקום חדש ביפו בצהריים. שני האנשים היחידים שהיו אמונים על השירות היו מיקי ויפעת, שהיו חביבים ושירותיים מאד, וניכר שהם ממש גאים במקום ובאוכל.


התפריט היה תפריט הרצה כשבצהריים היו 10% הנחה על כולו. האוכל ברובו הוא גרוזיני אותנטי שמבושל במקום ע"י מאמות גרוזיניות שהגיעו מטביליסי. בנוסף יש מספר מנות עם טוויסטים פחות גרוזיניים ויותר מודרניים כמו תוספות של שרימפס וקלמרי לחצ'פורי ועוד. יש חלוקה של מנות של הסלטייה - סלטים, המאפייה - מאפים, השישליקיה - שיפודים.
אגב התפריט היה שונה במעט מהתפריט שקיים בדף הפייסבוק שלהם (לרבות חסרונה של המנה העיקרית שאני אכלתי). אין לי מושג איזה תפריט הוא המעודכן יותר.


למנה ראשונה אכלתי את הטשה עיר: מקבץ פתיחים שכלל לחם תירס עם 2 מטבלים (פחאלי), האחד של סלק ואגוזים שהיה מעולה והשני של תרד ואגוזים שהיה טעים אבל טיפה אנמי. יחד הגיעו 2 גלילות חצילים במילוי ממרח אגוזים ורימונים שהיו נהדרות (באדריג'אני) וגלילת פלפל קלוי עם מילוי זהה. המנה עלתה 38 ש"ח.


למנה העיקרית לקחתי כמובן מאפה. עם כל הכבוד לשיפודים שבתפריט - הכי כיף זה המאפים. הזמנתי את החורציאני אצ'רולי בהמלצתו של מיקי: בצק סירה גדול ממולא בשר טחון, עגבניות ופרמזן מוקרם מלמעלה. 56 ש"ח. מנה גדולה מאד. בצק יפהפה שהשתזף יפה בטאבון. מילוי נהדר שתובל כמו שצריך. המילוי היה טיפה שומני, אבל זה היה לגמרי סביר. לצדו קיבלתי 2 מטבלים גרוזיניים: מטבל עגבניות ומטבל עשוי ממשמשים בוסר - מטבל מריר חמצמץ ומעניין שבעיניי השתלב נהדר עם המאפה.



יחד עם כוס של עלמה 1/2 ליטר שילמתי אחרי 10% הנחה 110 ש"ח ויצאתי שבע ומבסוט להמשך סיבוב בפאתי שוק הפשפשים. היה לי נעים לשבת. האווירה בהחלט נעימה ויחסית רגועה למקום גרוזיני (המוזיקה הייתה שמחה אבל בווליום סביר לחלוטין). בערב אמור להיות כאן שמח וצוהל הרבה יותר, עם מוזיקה גרוזינית, עם הופעות חיות ועם אלכוהול שזורם בכמויות. אגב אלכוהול - קיבלתי לסיום עם החשבון ועל החשבון כוסית צ'צ'ה (או צ'אצ'ה) - תזקיק הענבים הגרוזיני - הגראפה הגרוזינית אם תרצו. חזק ונחמד. טש וטשה זה מקום בהחלט חמוד עם אוכל טעים ואווירה טובה. מי שמחפש מקום גרוזיני מעט יותר צעיר וקליל, ופחות "חגיגי" ומסורתי, בייחוד ב"מסביב" טש וטשה היא אופציה טובה מאד.


מקום שני שפקדתי בחודש האחרון, כשבוע אחרי טש וטשה: מסעדת הצועניה.




הצועניה - מסעדה בלקנית:

עוד מקום של "מאכלי עמים" ששוכן ברח' פנחס בן יאיר באזור השוק היווני, כ-300 מטר משוק הפשפשים. הפעם של אוכל בלקני. שוב הגעתי די באקראי. שגיא כהן התלהב מאד מהאוכל בביקורתו הדי טרייה (מאפריל) ולכן היא נכנסה לרשימה היפואית שלי. זו מסעדה שנפתחה בסוף 2014 ע"י בחור בשם ליאור גרטי והשף של המקום הוא בחור שעבד בעבר ברפאל בשם ארז מדינה.



כשאני הגעתי היה רק שולחן אחד מאויש ע"י 2 נשים. עצוב. זו מסעדה די גדולה עם לא מעט מקומות ישיבה גם בפנים (כולל חדר של בר) וגם בחוץ. למקום יש פוטנציאל גדול כי החלל הוא מאד מגניב ומרווח ואוכל בלקני (קצת טורקי, קצת יווני, קצת רומני, קצת בולגרי) הוא אוכל טעים ושמח. מאד מתאים ליפו. אם המקום ריק לגמרי בצהרי אמצע שבוע אקראיים כנראה שיש בעיה (בד"ר שקשוקה הלא רחוקה היה מפוצץ). די ברור שגם זה מקום שבנוי בראש ובראשונה על שעות הערב, אבל אם הוא כבר פתוח בצהריים אני מצפה שיהיה הרבה יותר מלא.




העיצוב נחמד וקליל. קירות לבנים. תקרה מאד גבוהה. רהיטי עץ כבדים. בליל של פיצ'פקעס ופריטי וינטג' שונים ומשונים (בכל זאת צוענים). סה"כ בהחלט נעים לשבת.



קיבלתי תפריט. אין כאן עסקית צהריים או דיל צהריים כך שלא זול כאן. מי יודע - אולי אם הם רוצים יותר לקוחות בצהריים שייתנו דיל צהריים. אפילו 10% הנחה על התפריט הרגיל + שתייה קלה או אלכוהול מוזל יכולים לעשות את העבודה.

למנה הראשונה הזמנתי ארנצ'יני בלקני: ארנצ'יני פטריות, על ממליגה, פונדו גבינות צאן וקרם לוטניצה (תבשיל עגבניות, מעין מטבוחה בולגרית). 46 ש"ח. מנה נדיבה שמוגשת באסתטיות על מגש צפחה שחור ויפה. שגיא כהן בביקורתו התלהב. אני פחות. זו אמנם מנה טעימה, אבל לא אהבתי את השילובים. הארנצ'יני עצמם היו טובים מאד. מטוגנים ופריכים בחוץ ונימוחים בפנים. הממליגה לכשעצמה הייתה טעימה. אבל הכל יחד היה יותר מדי. תוספת פונדו גבינות הצאן הייתה מיותרת לגמרי בעיניי. שוב - זה היה טעים, אבל זו תוספת קרמית שמכבידה עוד יותר על מנה שהיא כבדה מלכתחילה. הייתי מסתפק כאן בקרם תירס קליל יותר וביוגורט צאן יווני לתיבול במקום פונדו הגבינות, ואז זו הייתה מנה מעולה.


למנה עיקרית בחרתי בגירוס דגים: שווארמת דגים בלקנית. הדגים היו דגי ברמונדי שלמיטב ידיעתי הם דגי בריכה ולא דגי ים וזה כבר מאכזב במסעדה יפואית. (יש פה נמל דייגים למען השם). הם הגיעו עם בצל מטוגן והוגשו לצד ירקות גריל צלויים, גרמולד, צזיקי ופיתה יוונית. זו מנה שעלותה 68 ש"ח. מנה שהתבררה כאכזבה גדולה. נראה היה שלשף או לטבח אין ממש חשק להכין אותה אז הוא זורק. היא נראתה רשלנית על הצלחת ולצערי הייתה עוד יותר רשלנית בביצוע ובטעם. אחת המנות היותר חלשות שאכלתי לאחרונה. אם היה לי יותר זמן וחשק הייתי מחזיר אותה. הדגים היו תפלים ויבשים. ירקות הגריל היו אנמיים וטופלו ברשלנות (בצל שנשאר עם כל השערות שלו, פלפלים שלא נוקו מגרעיניהם). הגרועה ביותר הייתה הפיתה היוונית שהייתה יבשה לגמרי ולא אכילה. ציינתי בפני המלצרית שהמנה לא טובה, במיוחד הפיתה היבשה והלא אכילה, נעניתי די באדישות שהפיתות הגיעו בבוקר והן טריות לחלוטין. (בהחלט ייתכן שזה נכון אבל הן כנראה נשארו בחוץ והתייבשו להן בנחת). הוצע לי להחליף את המנה אבל כבר היא כבר נאכלה כדי מחציתה ולכן אמרתי שאין צורך.


למרות חוסר שביעות רצוני, לא קיבלתי שום הצעה לצ'ופר כלשהו, שאני כן מצפה לקבל ממקום עם תודעת שירות סבירה, שיודע שהלקוח לא נהנה מהמנה שלו. חבל. אני לא מצפה להרבה. אפשר לתת הנחה קטנה. אפשר לתת קפה על חשבון הבית. משהו קטן שיוציא אותי קצת יותר מבסוט. זה לא קרה. ברור שאין לי שום כוונה לחזור.




הבא בתור: קצת בשר בפאתי שוק הפשפשים. מסעדת פונדק דה לוקס.

פונדק דה לוקס - בר ברביקיו:

מסעדה קטנה ובר של ברביקיו בסגנון אמריקאי שנפתחה במרץ 2014 ברחוב עולי ציון 7. (פחות מ-200 מטר מהשוק). כשנה אחריה פתחו הבעלים שלה גם מסעדה אחות ליד כיכר דיזינגוף בשם טראק דה לוקס עליה כתבתי כאן הגיג קצר. בפונדק הייתי פעם אחת בדיוק לפני שנתיים, ביוני 2014. היה נחמד. הגעתי שוב בשבוע שעבר בשעת צהריים למקום שהיה ריק לגמרי. ב-1/2 שעה שישבתי הצטרפו עוד 2 סועדים. עגום בצהריים ביפו, כבר אמרתי. (אני לתומי חשבתי שיהיה די מלא כי התחיל החופש הגדול של התיכוניסטים).



מנות הדגל של המקום הם הבשרים המעושנים, שאפשר לקבל על העצם, במשקל או בכלל כנקניקיות.

אני הזמנתי נשנוש: 100 גרם של לשון בקר (28 ש"ח ל-100 גרם) ו-100 גרם של בשר צוואר לבן (29 ש"ח). לצדם - תוספת של שומר צרוב. שמים בצד גם 3 רטבים: רוטב ברביקיו מעושן (עם צ'יפוטלה), מיונז חזרת וקטשופ. היה טעים. הבשרים היו טובים ומתובלים היטב. במיוחד הלשון. גם הצוואר היה טעים ושמר על עסיסיות. יחד עם רוטב החזרת והצ'יפוטלה נוצרו ביסים טעימים ומהנים. הוגש גם לחם תירס טעים, אבל הוא היה בכמות ממש מדודה ודי מזערית. אפשר וצריך להיות הרבה יותר לארג'ים בגזרת הלחם.



המינוס העיקרי בעיניי הוא שהמסעדה מתיימרת להיות מסעדת בשרים מעושנים ומשהו לא מספיק מורגש ומודגש בעישון שלהם. הוא עדין מדי. סברתי זאת גם לפני שנתיים וזה לא השתנה גם כעת. אני מניח שמי שנורא אוהב טעמים מעושנים כנראה יתאכזב מרמת העישון של פונדק דה לוקס, כך שצריך להוריד ציפיות. סה"כ מקום נחמד, איכותי למדי וראוי.


אחרון לפוסט זה: זמן החומוס. כי זו יפו וחייבים. אני לא מתכוון לאבו חסן, אלא דווקא לחומוס יהודי (ועוד אשכנזי רחמנא לצלן). המקום המדובר: חאן מנולי. עוד מקום שכתבתי עליו מתישהו פה. למעשה אני חוזר ומציין אותו כי ממש מחר-מחרתיים, בתחילת יולי, הוא יחדל להתקיים. ייתכן ואלה מילות ביקורת אחרונות על המקום. עצוב למסעדות ביפו - כבר אמרתי לא?

חאן מנולי - חומוס של שף (3 ימים לפני הסגירה לצמיתות):

עוד מקום שנפתח לפני כשנתיים (בית אשל 7) וכאמור ייסגר בסוף השבוע הקרוב. לפי מה שקראתי הבעלים - השף פליקס רוזנטל (רזומה רציני אצל שאול אברון ביועזר, וינס ותמר ושרקוטרי, מסעדות של אייל שני) ובת זוגו, חן רוזנהק, יחפשו מקום חלופי בתל אביב (או דווקא באמסטרדם) בו יפעילו מסעדה חדשה. הסגירה נובעת מקשיים למלא את המקום, במיוחד בחודשים האחרונים, אחרי ההידרדרות במצב ביטחון הפנים כאן. כמו שהפוסט הזה מדגיש ביתר הדגשה, זה לא מפתיע. אכן המסעדות ביפו רחוקות מלממש את הפוטנציאל שלהן.


חאן מנולי זה לא מקום שיכול למשל לטעון לקיפוח. הוא זכה ליחסי ציבור טובים מאד בשנתיים האלה. לא מעט כתבות, כולל בתקשורת הבינלאומית שסיקרה מסעדות בישראל. אחת מהן פורסמה לפני 3 שבועות בלבד במגזין האוכל והבלוג Saveur שהכתיר את החומוס של חאן מנולי כ-"Israel's top bowl of hummus", לא פחות. גם לא מעט ביקורות מקומיות פורסמו והיו ברובן חיוביות ביותר. לכאורה הכל היה צריך לתקתק כמו שעון שווייצרי ולהיות גדוש בסועדים, אך לא כך היה. אנשים פשוט לא הגיעו. לפחות לא מספיק. אני די משוכנע שאם המקום היה פועל בכל שכונה תל אביבית מדרום תל אביב ועד צפונה, הוא היה מתמלא די בקלות כל יום. (ודאי באזורי עסקים).

כשאכלתי שם בפעם הראשונה, באוקטובר 2014 בהחלט נהניתי. גם אז, כמו היום המסעדה הייתה מלאה כדי חציה. אני מעריך שהפעם חלק מהיושבים, כמוני, באו כדי לחלוק כבוד אחרון.
מנות הדגל היו מנות המסבחה היצירתיות עם תוספות לא שגרתיות. (אכלתי בזמנו מסבחת טלה קצוץ מצוינת).
הפעם ניסיתי מנה של מסבחת תרנגולות מפורקות ועשבי בר. 34 ש"ח. שם די נוראי בעיניי למנה טובה מאד. חומוס טעים מאד, מתובל מצוין ובמרקם טוב. תוספת מעולה של פיסות עוף קראנצ'יות ומאד טעימות. מאד נהניתי מהניגוב, יחד עם האריסה החביבה שהוגשה בצד. (שלא הייתה מספיק חריפה. ביקשתי חיזוק של חריף וקיבלתי פלפל ירוק חריף קלוי).



בקיצור - בפעמיים שאכלתי מאד נהניתי. נכון שזה לא חומוס קלאסי, אלא חומוס יצירתי, אם תרצו חומוס שף (ואני כידוע מאד אוהב יצירתיות באוכל), ולכן המחיר שלו היה גם פחות קלאסי, אבל למרות המחיר היחסית גבוה, הוא היה טוב מאד לטעמי ובהחלט שווה את מחירו. אולי גם זו אחת הבעיות שהיו למקום: העובדה שהוא ניסה לצאת מהקופסה, בעוד רוב הישראלים מעדיפים פשטות, ודאי כשמדובר בחומוס. חבל על כל מקום שנסגר, ודאי על מקום חביב ואיכותי כמו חאן מנולי. מאחל שימצאו במהרה מקום חלופי ויחזרו לפעילות, כמסעדת חומוס או כמסעדה אחרת.


זוהי אם כן יפו בצהרי אמצע שבוע. תמונת מצב של חודש יוני 2016. חמה, לחה, יפה, וממש אבל ממש לא מממשת את הפוטנציאל התיירותי שלה. אסיים בתקווה לתקופות טובות ומוצלחות יותר למסעדות יפו (וכלל ישראל).


זו תמונה שצילמתי באחד מבתי יפו. אני מקווה שהמסעדות היפואיות לא יצטרכו נסים...


יום ראשון, 26 ביוני 2016

לחטוף שוק בלוינסקי: צהרי רביעי בדלידה ובדייגו סאן וצהרי שישי ב-Fifi's

בשבועות האחרונים יצא לי במסגרת שיטוטי האבטלה שלי לפקוד כמה וכמה פעמים את מתחם שוק לוינסקי. תמיד בצהריים. אני די מחבב את האזור למרות צפיפותו, כיעורו וזוהמתו. הוא מגניב, מגוון, צבעוני ומעניין. המתחם הלא גדול סביב השוק מאד התפתח מבחינה קולינרית בשנים האחרונות. אם פעם זה היה מתחם של מסעדות פועלים ואוכל רחוב פשוט, בשנים האחרונות נפתחו גם מקומות טרנדיים ומתוחכמים יותר: בתי קפה משודרגים, מסעדות עם שיק אירופאי, דיינר אמריקאי, ברי אוכל, פיוז'ן קוריאני-מקסיקני ועוד.

כתבתי כאן בפוסט עבר על 2 מסעדות בולטות במתחם: דלידה והחלוצים 3 (הכתרתי אותה בתואר מלכת השוק אבל היא אחת המסעדות האהובות עליי בתל אביב רבתי). מלבדן יש עוד כמה וכמה מקומות אוכל, וותיקים וחדשים. בין השמות - אוזרייה, קפה קאימאק, סלימי, מזנון איטלקי, Oggie's, סאלוף ובניו, דייגו סאן, Fifi's, פימפינלה, הבורקס של אמא, בוטיק נקניק, גרגר הזהב, מעדניית יום-טוב, מתי המקלל, דייבוצ'קה, טרגון. יש להניח ששכחתי מקום או שניים. מה שבטוח שיש כאן תערובת נחמדה של מקומות עממיים פשוטים ושל מקומות היפסטריים וטרנדיים. חלק מהמקומות פתוח רק בצהריים וחלק רק בערב. חוץ ממסעדות יש כמובן שפע של מעדניות, דוכני פיצוחים, דוכני מיצים וגלידות, חנויות אוכל וגם היצע יפה של חנויות לציוד מטבח ובישול. בקיצור אחלה אזור לחובבי אוכל ובישול.

בסך הכל די רגוע במתחם בשעות הצהריים של ימי חול. ההמולה היא בעיקר ביום שישי בבוקר ובצהריים אז המתחם מפוצץ מקונים ומסתם עוברי אורח. המקום הראשון שפקדתי (ב-15/06) הוא מקום שכבר הייתי בו וכתבתי עליו - דלידה.


כמעט ארוחת צהריים בדלידה (או אם תרצו - ניסיון כושל לאכול צהריים)

החמארה הים-תיכונית החביבה והפופולרית פתחה ממש לאחרונה את שעריה יומיים בשבוע גם לארוחות צהריים (בימים ג' ו-ד'). הדיל, שכרגע הוא בתקופת הרצה נשמע משתלם: 2 מאזטים או מנות פתיחה + עיקרית + קוקטייל (רק חלק מההיצע הקיים) - במחיר המנה העיקרית. הקוקטייל בחינם הוא רק בתקופת ההרצה של העסקיות בחודש יוני.
כמובן שבאתי לבדוק. זה היה יום ד'. הגעתי בסביבות 12:30 והמקום לא היה מלא. הרבה יותר רגוע מבשעות הערב.

לדעתי אור הצהריים לא מיטיב עם דלידה. בערב האווירה הברית והאפלולית יושבת טוב על המקום ומתאימה לגמרי לרוחו. יש אווירה בליינית והמקום נראה מגניב וכיף לשבת בו. בצהריים רואים פתאום את מה שהאפלוליות מסתירה. כל הסקס-אפיל נעלם. התקרה די מכוערת, הקירות קצת מתקלפים, הרצפה לא משהו.


קיבלתי תפריט. 2 המאזטים שהזמנתי הגיעו אחרי כ-5 דקות.
יחד אתם בחרתי קוקטייל שנכון לעכשיו הוא ללא תוספת עלות (שווה). זה היה כוס (לא גדולה) של אניסטה מרסיי: ערק, לימונים, סוכר, ביטר למון ונענע. נחמד ומרענן. לקוקטייל לקח עוד 2-3 דקות להגיע.

המאזט הראשון היה ברולה פלפלים חריפים ופטה. מנה שבערב עולה 24 ש"ח. אחת ממנות הדגל של המסעדה ובצדק. מנה שאני מכיר ומוקיר. בהחלט אחת היציאות הטובות של דלידה, אבל רק לאוכלי חריף. גם הפעם היא הייתה טעימה ומוצלחת.

המאזט השני היה פחות מוצלח: קרם פול שהיה אמנם די טעים אבל יותר הרגיש לי בטעם כמו חומוס ופחות כמו פול. הוא הוגש עם לחם בכמות נדיבה.

סה"כ התחלה טובה. אבל כאן הכל נעצר. למעשה זאת הייתה כל הארוחה. אחרי שסיימתי את המנות הראשונות התחילה "תקופת המתנה". המתנה למנה העיקרית...

הזמנתי מנה של סינייה קבב טלה. לא משהו מסובך להכנה. היא עלתה 60 ומשהו ש"ח וזה היה אמור להיות מחיר הארוחה כולה. (כאמור דיל שווה בהחלט על הנייר).
עברו 10 דקות. עברו 20 דקות.
בינתיים הגיע מנהל המשמרת (או טייטל דומה - בחור חביב ושירותי) והשיק אתי כמנהגם שוט של אלכוהול.
אחרי 28 דקות כשאני כבר רעב בטירוף, הגיע אליי שוב מנהל המשמרת ואמר תוך התנצלות שהקבבים נשרפו ומכינים לי מחדש מנה ושזה ייקח לדבריו עוד 3-4 דקות. הוא שב והתנצל. אמרתי שדברים כאלה קורים והכל בסדר.
חלפו 3-4 הדקות המובטחות. אחריהן חלפו עוד כ-10 דקות ואז הוא הגיע עם מנת הקבב המיוחלת. סוף סוף! כמעט 45 דקות של המתנה בין המנות הראשונות לעיקרית. הרבה יותר מדי זמן, ודאי לארוחת צהריים שצריכה להיות זריזה יחסית. הרי הגיוני שבצהריים אנשים לא באים לשבת שעתיים ולדפוק דרינקים בכיף שלהם כמו בערב. הצלחת הונחה לפניי והבחנתי שהסינייה לא נראית סינייה. קציצות בהירות שלא נראו כמו בשר ורוטב אדום שלא נראה כמו טחינה (עם יוגורט עיזים, כך הובטח). אופס. מה שקיבלתי הייתה מנת הקבב השנייה שהוצעה בצהריים - קבב מוסר ים ברוטב חריימה או משהו בסגנון. קראתי מיד לאחראי ואמרתי שזו לא המנה שהזמנתי... בשלב זה כבר יצאתי משלוותי. אמרתי לבחור שזה לא עובד ושיבטל לי את הסינייה שכן הזמנתי. ציינתי שאין לי שום כוונה לחכות עכשיו עוד 15-20 דקות למנה הנכונה, אחרי 45 דקות של המתנה. enough is enough. הוא הסכים אתי אבל ניסה לשכנע אותי שאשאר, אוכל את קציצות הדג ואקבל גם את הסינייה טלה על חשבונם. סירבתי. אמרתי שהספיק לי ושלא אוכל מנה בכוח שלא בא לי עליה. הבחור שוב התנצל וציין שאני לא מחויב ושמה שאכלתי ושתיתי זה עליהם. הוא גם הזמין אותי להשאיר את פרטיי כדי שהם יזמינו אותי לארוחה על חשבונם. ויתרתי. לא רואה סיבה לחזור לדלידה, גם לא בערב, וגם לא על חשבון הבית. אני גם לא אוהב ארוחות חינם.

אז נכון שיש אחלה אווירה ואחלה vibe בדלידה, אבל זה לא מספיק, צריך גם שירות סביר, מטבח מתפקד ואוכל שמגיע כמו שצריך וכמו שהוזמן. אני מיציתי. (גם בפעם הקודמת המוצלחת בהרבה, השירות לא היה מדהים בלשון המעטה, ולמעשה גם לא האוכל שהיה מאד לא יציב ברמתו).

היו אולי 2-3 פעמים בחיי שיצא לי לשבת במסעדה ולא לשלם בכלל (בגלל פשלה קולוסלית של המסעדה כמו מנה מקולקלת). במקרים הקודמים תמיד השארתי לפחות טיפ נאה. מה אשמים המלצרים אם המטבח לא מתפקד. הפעם האשמה הייתה גם על המטבח וגם על מנהל המשמרת ולכן לא טרחתי להשאיר טיפ כלל. יצאתי מורעב ועצבני. מזל שבלוינסקי יש עוד כמה מקומות שאפשר לאכול בהם בזריזות יחסית. אחד מהם - דייגו סאן...


השלמת צהריים בדייגו סאן:

דייגו סאן היא מסעדה/בר אוכל של פיוז'ן קוריאני-מקסיקני בפאתי שוק לוינסקי. זו למעשה מזללת street food שמשלבת טעמים קוריאניים ומקסיקניים. היא נפתחה בפברואר 2015 ע"י קבוצת שותפים, אחד מהם היה אסף דוקטור, מסעדן ושף מוערך שהוא גם הבעלים של מסעדות דוק והאחים המוצלחות (יחד עם אחיו). אין לי מושג אם הדוקטור עדיין פעיל במסעדה הזו. היא עשתה לא מעט רעש וצלצולים בימיה הראשונים. הרבה כתבות יח"צ שהכתירו אותה עוד לפני פתיחתה כדבר הלוהט הבא או כמקום המגניב הבא וכו'. בשבועות הראשונים, כך שמעתי, היה קשה להשיג מקום. די מהר הגיעו כמה ביקורות שליליות וכוכבה (כך נדמה לי) קצת הועם. אבל היא פועלת בז'אנר פופולרי של מסעדות אוכל רחוב לא יקרות ומהירות, ולכן גם שנה וחצי אחרי היא כאן, שרירה וקיימת.


המקום קטן וצבעוני. אפשר לשבת באחד השולחנות בפנים או בחוץ או על הבר. החלל מלא אלמנטים אסייתיים ומקסיקניים.
עיצוב צעיר, אורבני, עדכני וצעקני משהו. בדיוק מה שאפשר לצפות ממקום כזה. די מפתיע אותי שהמקום פועל גם בצהריים, היות והוא יושב ברחוב די צדדי של המתחם, שהוא מלכתחילה לא אזור עסקי, ואין בו יותר מדי עוברי אורח או עובדי חברות שימלאו אותו. כמו דלידה זה יותר מקום של לילה, ששם דגש על אווירת הבליינות. כשאני הגעתי מדלידה אחרי הארוחה הלא ממומשת שלי שם, בסביבות 14:00, היו 3 שולחנות מאוישים (ואף אחד לא ישב על הבר). תכלס, יותר מלא ממה שחשבתי שיהיה.


קיבלתי מיד תפריט. הזמנתי כבר ארוחה עסקית מלאה בה מקבלים 2 מנות קטנות ומנה גדולה במחיר 48 ש"ח, כולל כוס תה ג'ינג'ר קר (מרענן אבל לא מספיק ג'ינג'רי). המנה הגדולה יכולה להיות טאקו או buns. יש גם ארוחה ב-58 ש"ח שכוללת בחירת מנה יקרה יותר (צ'יזבורגר, ביבימבאפ וכו').

אני הלכתי על הפשוט עם 2 סלטים (למעשה סלטונים קטנים) כמנות פתיחה. האחד אסייתי: סלט פפאיה עם תרד, בוטנים, עלי טעם, צ'ילי ורוטב דגים. השני מקסיקני: סלט שעועית שחורה עם סלרי, בצל ירוק, תירס חי, צ'ילי, כוסברה, שעועית ירוקה, עגבניות בויניגרט יוזו-טבסקו (פיוז'ן כבר אמרנו). לפני הסלטים קיבלתי צלוחית עם חמוצים קוריאניים שכללה קימצ'י (אותו כרוב מותסס שאולי הקוריאנים אוהבים אבל לדעתי הוא פשוט לא טעים), ומלפפונים בצ'ילי ושומשום קלוי שהיו טעימים. הסלטים עצמם היו בסדר. סלט הפפאיה היה לא רע והרגיש די טרי ורענן ומתובל טוב. אבל הוא לא קרוב לסלטי הפפאיה הבועטים של נאם ובית תאילנדי. סלט השעועית למרות מרכיביו הרבים היה בינוני, לא רענן ומעט תפל. יוזו לא הורגש בו.



למנה עיקרית הלכתי על באן. צמד לחמניות מאודות קטנות (מעט קטנות מדי לדעתי. מזל שכן זכיתי לאכול משהו בדלידה).
למרבה הצער לא ניתן לערבב 2 סוגי מילוי ולכן הזמנתי באן של בטן חזיר צרובה במיונז מיסו, כוסברה ומלפפונים בצ'ילי קוריאני. הלחמניות המאודות היו לא רעות. לא מהסוג הדביק מדי והמעצבן. המילוי היה מאכזב. בשר יבש מדי ולא מספיק רך. צריך לדעת להכין בטן חזיר שהיא נתח שומני שדורש בישול ארוך וסבלני ואז יכול לקבל המשך טיפול, למשל בגריל או בהקפצה. כאן כשלו ולכן נאלצתי להיאבק בנתח קשה מדי. לצערי גם התיבול שלו לא היה מספיק חד ומעניין. לא המיסו ולא הצ'ילי הורגשו כמצופה. לא שהמכלול היה רע. זו הייתה מנה טעימה למדי בסה"כ, אבל עם המרכיבים שהיא כוללת אפשר בקלות לייצר מנה מעולה.


בקיצור, זה ממש לא היה היום שלי בלוינסקי. בדלידה היה פוטנציאל לאחלה דיל עסקי שלצערי לא מומש בגלל תקלות מטבח ושירות, ובדייגו סאן הוא מומש אבל לא היה מוצלח. מזל שיום שישי הגיע וחזרתי שוב למקום הפשע. הפעם לסיבוב הצטיידות שאחריו סיון שותפתי ואני ניסינו את האסייתית הלוהטת החדשה בשכונה: Fifi's...


צהרי שישי ב- Fifi's - מיקרו מסעדה אסייתית חדשה:

Fifi's היא מסעדונת תאילנדית חדשה, אם תרצו מיקרו מסעדה, שנפתחה במהלך חודש מאי. היא יושבת בחלל הקטנטן, הצמוד לדלידה, שהכיל את ביסטרון יהלומה שבינתיים עברה למשכנה החדש, הרחב והתיירותי בשוק הנמל בתל אביב. כמה קטנה המסעדה? יש 4 שולחנות עגולים קטנים וזהו. בכל שולחן יכולים לשבת 2-3 אנשים. במקסימום 12 סועדים. מי שאחראית על המקום היא בחורה צעירה בשם יפעת תבואה שבישלה בכמה מסעדות, טיילה במזרח (וייטנאם, תאילנד והודו) והחליטה לפתוח מסעדת פועלים/אוכל רחוב תאילנדית-אסייתית עם הטאץ' האישי שלה. המקום פועל בימי חול מ-18:00 ובימי שישי בצהריים מ-12:00. בשישי בערב ובשבת המקום סגור (וזה ממש לא בגלל כשרות).

אגב, בפייסבוק של המסעדה לא רשום כרגע שהיא פעילה בימי שישי. יתכן והחליטו לוותר על זה. לנוכח החוויה שלנו אני לא אופתע. הכתבות הלא מעטות על המקום עשו את שלהן, וכידוע שעם הפרסום מגיעים ההמונים. בשעות הצהריים שאנחנו היינו היו להערכתי פי 3-4 אנשים ממה שהמסעדה יכולה להכיל.


אנחנו הגענו בסביבות שעה 12:30, יום ו', 17 ביוני. כמובן שהיה כבר מלא והייתה רשימת המתנה שאנחנו היינו מספר 3 בה. ממש לא נורא. התל אביבים כידוע מתעוררים מאוחר... אחרינו אכן הגיעו לא מעט אנשים. להערכתי אם היו במסעדה 40-45 מקומות ולא 12 הם היו מתמלאים בקלות באותם צהריים. חלק מהמתעניינים לא טרחו להמתין כי הבינו שזה ייקח זמן.

במקום כל כך קטן אין אפשרות הגיונית לעבוד עם מערכת הזמנות, ולכן אין מנוס אלא להגיע, להירשם ולחכות. כן כן - שוב מחכים... התחלופה יכולה להיות מהירה יחסית, אבל זה לגמרי תלוי בסועדים ובכמות המנות שהם מזמינים. אם מתפנה מקום לא שומרים אותו במידה ואינכם נמצאים פיזית, כך שאם יצאתם לשוטט אתם מסתכנים באיבוד מקומכם. לנו המלצרית אמר שאין בעיה שנצא לסיבוב של 10-15 דקות כי ייקח כ-20 דקות עד שיתפנה מקום. היא טעתה והטעתה ולכן כשחזרנו (לפני הזמן) כבר תפסו את מקומנו סועדים חדשים ונאלצנו לחכות בחום של הצהריים עוד הרבה יותר מדי זמן (כ-35 דקות).
ההמתנה הייתה מאד מעצבנת, והיינו קרובים להרים ידיים ולפרוש, במיוחד לנוכח הרעב שהחל לצוץ בעקבות הריחות המטורפים והמגרים שעלו באוויר מהבישולים.

החבר'ה דאגו להרוות את צימאוננו במים ואף נתנו לנו טעימות של 2 המרקים/צירים שלהם שרק אני אכלתי מטעמי צמחונות וחריפות. ציר אחד היה צמחוני וחריף: מרק טום יאם של מיס לומ-קאו, חריף חריף מתאילנד. (כך בתפריט - ואכן חריף). השני היה בשרי: ציר עם בשר אסאדו בטעם חמצמץ. שניהם טובים ועמוקים.


הצלחנו לשרוד את ההמתנה המייגעת וזכינו לשבת. לזכות הצוות גם במטבח וגם בשירות העניינים תקתקו מכאן ואילך. ההזמנות נלקחו מהר והאוכל הגיע מהר. אני חייב לציין את התפקוד הטוב בסה"כ של הצוות שעובד בתנאים ממש לא קלים, במטבח קטן שצמוד לאזור הישיבה הגדוש והצפוף, כשבחוץ עומדים הממתינים הרעבים, המיוזעים וחסרי הסבלנות. לא קל לבשל ככה ולא קל לתת שירות בתנאים כאלה.

העיצוב של המקום פשוט. את הקיר המרכזי השאירו חשוף ולא צבוע. הקיר העליון, התקרה והקיר שמעל המטבח שצבעם ורוד הם שמספקים את הצבע. יש כמה אלמנטים אסייתיים צבעוניים לקישוט, הבולט שבהם נברשת גדולה, צבעונית ומעניינת מעל הכניסה.





קיבלנו תפריטים. אפילו ביחס לאוכל רחוב או אוכל פועלים התמחור סביר עד נמוך. (ראו מחירי העסקיות בדייגו סאן או תחשבו על מחירי מנות בפיתה בשנים האחרונות). יש מגוון מנות קטנות ובינוניות, שהיקרה שבהן - מנת פועלים סינית עולה 43 ש"ח (מנה יחסית גדולה של עוף, בקר או טופו עם ירוקים טריים וקשיו, אורז וביצת עין). מנה אחת לא הייתה זמינה ונמחקה בעט מהתפריט (וונטון בקר).


המנה הראשונה שאני הזמנתי. מנת נשנוש שעולה 14 ש"ח: הלבן של הבצל ירוק עם סינטה לבנה מיובשת. כמו שאפשר לראות בתמונה יש שם גם ירוק של בצל ירוק. נשנוש חביב שמוציא טוב את הירק הלא סקסי הזה. שבבי הסינטה מוסיפים קראנץ' ומליחות. הליים שנסחט מעדן ומאזן. מנה חמודה.


מנה שחלקנו: שיטאקי ג'מבו: דף אורז בעבודת יד ממולא בשיטאקי, בוטנים ובצל ירוק, עם שמן קשיו וחומץ שחור. 22 ש"ח. כמו שאפשר להבחין בתמונה, זה לא דף אורז רך שמולא וגולגל, אלא דף אורז מטוגן שהונח על הפטריות ונתן קראנץ' חביב. מנה טובה ומקורית. מעט שמנונית. טעמים די עדינים. פטריות איכותיות. נחמד בהחלט.


מנה של סיון שאני טעמתי: צ'וי סאם - כל מיני ירוקים חתוכים ברוטב סויה חם וקשיו. 32 ש"ח. מעין סלט אסייתי של ירקות שבחלקם חלוטים או מאודים ובחלקם טריים. בין השאר היה כאן קצת ברוקולי, נבטים, בצל ירוק, שבבי בצל, באקצ'וי, נדמה לי שגם קייל, גפרורי שורש סלרי. הירקות היו טובים וטריים. הרוטב טעים ומאוזן. אישית לא השתגעתי על המרקם של הרוטב (וגם המראה לא מדהים).


המנה ה"עיקרית" שלי: לחמניית קניונים תאילנדית במילוי פטה אסאדו, בצל מוחמץ, בצל ירוק ואסאדו מיובש עם רוטב של מיונז ג'ינג'ר. 37 ש"ח. מנה שיחוק. אחת ממנות הלחמנייה שיותר נהניתי מהן בזמן האחרון. בשר טעים מאד. עסיסי. תיבול מעולה - מתקתק, פיקנטי ועמוק. הרגשתי גם טעמים של קוקוס שלהערכתי הוא אחד ממרכיבי המיונז (קרם קוקוס). יופי.
סיון הזמינה מנה מקבילה צמחונית עם מילוי טופו ובלי שבבי האסאדו ומאד נהנתה ממנה. מחירה זהה.


עד כאן פיפי'ז. עם החשבון קיבלנו שבבי חלווה מתקתקים שנמסים בפה. נחמד. 
השורה התחתונה היא שאחרי שצולחים את ההמתנה הארוכה והמייגעת מתגלה מקום חמוד מאד. עם אוכל טעים, טרי ורענן, ובהחלט מקורי. שווה לחכות רק בשביל לחמניית הקניונים התאילנדית. אני כאמור לא סגור שהמקום עדיין פועל בשישי בצהריים, אבל גם אם כן, בפעם הבאה אוותר על הצהריים ואגיע בערב באמצע השבוע, סביב שעה 19:00 שכבר לא חם בטירוף. אם כבר לעמוד ולהמתין למקום, עדיף בערב. 


אני מאחל למסעדונת הזו שיקרה לה מה שקרה ליהלומה: לעבור ללוקיישן גדול ומרווח בהרבה. הם צריכים לדעתי לחפש לוקיישן חילופי, אפילו בשכונה, שיהיו בו לפחות כפול מקומות. לדעתי לאורך זמן די בלתי אפשרי לנהל מסעדה במקום כל-כך קטן, ודאי מסעדה של אוכל שמבושל במקום. אם היו מוגשים כאן רק סנדוויצ'ים זריזים (או אוכל מוכן הביתה) אז ניחא. כרגע המקום קטן מדי פיזית בשביל לעמוד בביקוש בשעות העומס. 


ביקור חוזר ב- Fifi's (שישי צהריים - 21/10)

היה 1/2 ריק. להבנתי המסעדה לא פעלה בימי שישי בצהריים במהלך הקיץ וחזרה לפעילות עכשיו כשפחות חם. היה גם מרוץ סובב תל אביב (אופניים) שסגר נתיבי תחבורה שונים, ואני מניח ששילוב השניים גרם לדלילות היחסית. בכלל השוק היה מאד רגוע בצהרי שישי האלה. 

בגדול היה מעט פחות מוצלח לטעמנו. סיון שותפתי אכלה שוב את לחמניית הקניונים עם הטופו והיא פחות אהבה הפעם. היה שם בצל אדום כבוש עם טעם דומיננטי שמעט קלקל את המכלול. 

אני דגמתי מנות שונות לגמרי מהפעם הקודמת. הראשונה: טטאקי שייטל אסייתי שהיה מוצלח ואיכותי. מנת ספיישל של היום. (עלתה משהו כמו 40 או 42 ש"ח). כללה גם אטריות דקיקות, שפע בצל מטוגן טוב ורוטב ירוק (כוסברה ונענע) טעים. מנה טובה ומרעננת.


מנה שסיון אכלה: גזע ברוקולי חתוך דק עם שום ובוטנים. נשנוש טעים, כיפי ומוצלח. (14 ש"ח).


מנה ששנינו חלקנו - דלעת יפנית: פרוסות דקות של דלעת, ירוקים קצוצים, ליים ושמן צ'ילי. היה כאן רוטב כוסברה טוב ובצל מטוגן טוב. אחלה מנה. עוד נשנוש כיפי. (28 ש"ח).



מנה נוספת שאני אכלתי - פורק סטיקרס: מעין דים סאם (כיסוני בצק) חצי מאודה וחצי מטוגן, ממולא בסינטה לבנה עם ליים, שמן חרדל ופלפל לבן. היה גם לא מעט צ'ילי. מנה לא מלהיבה. משהו במכלול פחות עשה לי את זה. הבצק היה די מוזר ולא היה מספיק מילוי לטעמי. גם הטעמים לא התפוצצו. (29 ש"ח).


נכון לביקור השני בפיפי'ז די מיציתי את התפריט. טעמתי כמעט את כל ההיצע. בהחלט נחמד. בינתיים אחכה לתפריט חדש.


גזוז לדרך - קפה לוינסקי 41:

בדרך חזרה הביתה חיפשנו דוכן מיצים שיצננו אותנו מעט בחום ובלחות של הצהריים. עצרנו לקנות גזוז במקום שכמותו אפשר מצוא רק במתחמים כמו שוק לוינסקי, מקום מגניב/מוזר/מקורי/סטלני: קפה לוינסקי 41. פעם (אולי גם היום) קראו לזה המקום של בני. הבעלים הוא (או שהיה) בני בריגה שהיה מסעדן והחליט ללכת כאן על הכי פשוט ולפתוח דוכן קפה, גזוז וסנדוויצ'ים. זה דוכן קטנטן שגולת הכותרת שלו הם הגזוזים על בסיס פירות טריים, עשבי תיבול טריים, סירופים טבעיים ומרקחות שונות ומשונות שנרקחות במקום. כל גזוז יכול להיות שונה מרעהו.





הגזוזים שלנו היו בגודל הקטן יותר. אני כבר לא זוכר מה הם הכילו. היו לא מעט פירות, כולל הדרים, עשבי ועלי תיבול ועוד ועוד. נדמה לי שהם עלו 15 או 17 ש"ח. אולי 14 או 16 ש"ח. בכל אופן - משהו בכיוון. הם היו טעימים ומרעננים אם כי גם סיון וגם אני חשבנו שהם מעט מתוקים מדי (תוצר של שימוש בסירופים ממתיקים טבעיים שהם מכינים במקום). בהחלט יכולים להוריד כאן את מפלס המתיקות, אבל לפי התור של "המקומיים" כנראה שזה מקום פופולרי במיוחד, והחבר'ה כאן אוהבים את המתוק.
בכל אופן - מקום מגניב.


עד כאן (נכון לפוסט זה) סיפור מסע הייסורים (בקטנה) שהעביר אותי מתחם שוק לוינסקי. שום דבר לא הלך חלק באותו שבוע אבל לפחות הייתה מגמת שיפור ממקום למקום. זה התחיל מהגרוע ביותר של ארוחה לא ממומשת בדלידה, המשיך בארוחה בינונית בדייגו סאן, בהמתנה מייגעת ומיוזעת ב-Fifi's, והסתיים באוכל טוב ומוצלח ב-Fifi's ובגזוז מרענן ומעניין בלוינסקי 41. שרק תימשך המגמה.
דבר אחד בטוח - אני אמשיך לחטוף שוק מדי פעם בלוינסקי.