יום רביעי, 15 ביוני 2016

ברלין - יום טיול שלישי עם צהריים של 2 כוכבי מישלן וערב של נשנושים בשריים

יום הטיול השלישי בברלין התחיל גשום במיוחד. על הבוקר קפצנו לתחנת הרכבת Berlin Friedrichstraße station כדי לקחת רכבת לאזור Sony Center ו-Potsdamer Platz. קנינו קפה ומאפים בבית מאפה שהוא חלק מרשת, שממוקם בתחנה עצמה: Wiener Feinbäckerei Heberer. שום דבר מעניין אבל עושה את העבודה. מה שראוי לציון זה הסדר והניקיון של המקום גם כשהוא ממוקם בתוך תחנת רכבת מרכזית מג'ויפת למדי.


אחרי סיבוב קצר ב-Sony Center ו-Potsdamer Platz הלכנו למוזיאון ומיצג היסטורי בשם הטופוגרפיה של הטרור, שנמצא בשכונת קרויצברג (Kreuzberg) הדרומית ל-Mitte. משם עברנו ב- Checkpoint Charlie שהוא נקודת הציון של מעבר הגבול ההיסטורי בין ברלין המערבית לברלין המזרחית. אין יותר מדי מה לראות שם, אבל היא הייתה בדיוק בדרך למסעדת הצהריים שלנו שנמצאת ממש סמוך.




יעד הצהריים שלנו הוזמן מראש לשעה 12:45: מסעדת 2 כוכבי מישלן Tim Raue, שנמצאת 160 מטר מצ'ק פוינט צ'ארלי. זו אחת מ-6 מסעדות של 2 כוכבים שיש בברלין נכון לשנת 2016. (יש עוד 14 מסעדות עם כוכב אחד, 5 מתוכן קיבלו כוכב ראשון השנה).




Tim Raue - ארוחת צהריים עתירת כוכבי מישלן:

מסעדת Tim Raue נפתחה ביולי 2010 ע"י השף טים ראו שנחשב לאחד השפים הבכירים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. האיש הוא כוכב טלוויזיה לא קטן, אולי השף הסלב הבולט של ברלין. Tim Raue Restaurant היא מסעדת הדגל שלו. (הוא פתח ב-2013 עוד 2 מסעדות שאחת נסגרה לא מזמן בגלל שיפוצים בבניין בו היא ישבה). המסעדה היא מסעדת פיוז'ן אסייתית. קצת מטבח יפני, קצת סיני, קצת תאילנדי ואולי עוד מטבח אחד או שניים. הכל עם יד יצירתית של שף בכיר.

את כוכב המישלן הראשון קיבלה המסעדה 3 חודשים בלבד אחרי שנפתחה. את הכוכב השני היא קיבלה בנובמבר 2012.
במדריך Gault Millau היא מדורגת הכי גבוה בין מסעדות ברלין עם 19 נקודות.
גושפנקה נוספת להצטיינותה - היותה מדורגת בין 50 המסעדות הטובות בעולם, ברשימה השנתית של סן פלגרינו. ברשימה הטרייה לשנת 2016 שהתפרסמה ממש בעת כתיבת שורות אלה היא דורגה במקום ה-34 בעולם! בשנה שעברה היא דורגה 52. אני מניח שהשלט של מקום 52 בדירוג יוחלף במהרה.


במסגרת חיפוש מסעדות לטיול היה לי ברור שבא לי מסעדת מישלן אחת לארוחת צהריים, וכמובן רצוי במחיר סביר. מלבד Tim Raue היו לי עוד כמה מועמדות לארוחת צהריים בתמחור מתקבל על הדעת: מסעדת 2 כוכבים בשם Facil, מסעדת כוכב אחד בשם Pauly Saal ואחת נוספת בשם Vau. בסופו של דבר החלטתי על Tim Raue גם בגלל הסגנון המודרני והלא מעונב שלה וגם בגלל המיקום שלה.

די הופתעתי לגלות שתפריט הצהריים של Tim Raue מתומחר די סביר, ודאי ביחס למצופה ממסעדת 2 כוכבים, וגם ביחס למחירי ארוחת הערב שם שמרקיעים שחקים. עסקיות הצהריים נעות בין 48 יורו לארוחת 4 מנות לבין 78 יורו לארוחת 6 מנות. לא נעים אבל לא נורא. בערב לעומת זאת ארוחת טעימות של 4 מנות תעלה 128 יורו. ארוחת 8 מנות תגיע ל-198 יורו. בהחלט נורא... קראתי באחת הכתבות על המסעדה שטים ראו החליט לפתוח את המסעדה בצהריים במחירים עממיים יחסית כדי להנגיש אותה למגזרים נוספים ולהרחיב את קהל הסועדים. סף הרווחים שלהם בצהריים כנראה מוגבל מאד, אבל לדעתי זה צעד עסקי חכם, שוודאי עוזר לטים ראו למלא את שאר מסעדותיו.

הגענו כ-10 דקות לפני הזמן, כשבחוץ יורד גשם טורדני, וקיבלו את פנינו בנעימות ובחיוך. המסעדה ממש לא מעוצבת בפלצנות וממש לא משדרת יוקרה כמו שאפשר אולי לצפות ממסעדת 2 כוכבים. העיצוב הוא מודרני לגמרי, אמנותי משהו, די צבעוני, אלגנטי אבל גם די פשוט. בגדול אהבתי (למרות התמונות שהן לא משהו). בהחלט נעים לשבת בה.
גם קהל הסועדים שמילא את המסעדה היה מגוון: מבוגרים בעלי ממון, אנשי עסקים שבאים לאכול צהריים, תיירים כמונו ואפילו צעירים שהגיעו בטי-שירט. היה גם בחור שישב עם הלפ-טופ שלו. בקיצור - אווירה משוחררת.
גם הצוות לא היה קפוץ ופלצני, אלא נעים, חייכן וחביב.


קיבלנו את התפריטים. ביקשנו וקיבלנו קנקן מי ברז. בטיול שלנו הייתה מסעדה אחת או שתיים בהן לא היה אפשרי לקבל מי ברז. מנסים לחלוב כמה יורו על מים מפונפנים. ב-Tim Raue - שום בעיה. אף אחד לא עיקם פרצוף.


אני גם הזמנתי כוס יין. יין לבן יבש דווקא ספרדי ממלגה: Botani Moscatel Seco J.Ordonez & co. יין יבש נעים, מרענן וטעים. עלה 8 יורו לכוס. בכלל, תפריט היינות בכוס ממש לא יקר בטירוף. יש לא מעט מסעדות בארץ שמחירי כוס יין מתחילות ב-40 ש"ח לכוס ולהן אין כוכבי מישלן. כאן אפשר למצוא יינות ב- 5-6 ו-8 יורו לכוס.

די מהר קיבלנו צלוחיות נשנושי התחלה. במקום לחם יש מתאבנים. היו כאן מלפפונים חמוצים, אגוזי קשיו קלויים ברוטב צ'ילי אסייתי (הזכיר סריראצ'ה - חריף!), נתחי בטן חזיר דקים ברוטב צ'ילי ושומשום, דג כבוש בטעמים אסייתיים שלצערי שכחתי את זהותו (אולי מקרל כלשהו). הכל היה טעים ביותר. אהבתי במיוחד שהחריף היה ממש חריף ואף אחד כאן לא מנסה להתחנף לחך המערבי המעודן.




התפנינו להזמין. שלושתנו הלכנו על המסלול הבסיסי והזול של 3 מנות ב-48 יורו. במנות מסוימות יש תוספת עלות, אבל מצאנו דברים מספיק מעניינים גם בלי להוסיף כמה יורו. פרט לקינוח אחד שחזר פעמיים, לקחנו מנות שונות כדי שיהיה מעניין.

מנה ראשונה שאמא שלי הזמינה: סשימי דג Gilthead (כנראה בעברית נקרא ספרוס זהוב), עם חסה סינית או חסת סלרי - Celtuce ותפוחים. היה שם רוטב על בסיס יוזו וג'ל חלפיניו חריף. מנה יפהפייה ומופלאה. אחת ממנות הסשימי הטובות שטעמתי. עונג צרוף. ודאי המנה הראשונה הטובה של הצהריים.


המנה הראשונה של דורית: דים סאם במילוי חזיר (fatty pork) וכרשה ברוטב יוזו. אני טעמתי רק מהרוטב שהיה פנטסטי. דורית התענגה מהמנה ומעומק טעמיה. הדים סאם כמו שאפשר לראות בתמונה טוגנו והיו קריספיים מבחוץ. ההגשה והמנה בכללותה הייתה די פשוטה.


המנה הראשונה שלי - עוד דים סאם, אבל שונה לגמרי מהנ"ל: דים סאם במילוי סקאלופ שמוגש בציר עוף ומקושט בכדורי גזר ומעין פניני פטריות במבוק (bamboo mashroom).
אם לא הייתי חוסך כנראה שהייתי מזמין מנה בתוספת 12 יורו של לנגוסטין בווסאבי. אבל היה תקציב אז אין מה לעשות.
מבין 3 המנות זו הייתה לטעמי המנה הפחות טובה. היא עדיין הייתה טובה וטעימה אבל לא מושלמת. הציר היה פנטסטי. צלול, עמוק, מלא טעמים ופיקנטי (אפילו חריף). הדים סאם היו רק נחמדים. לדעתי הסקאלופ הלכו כאן לאיבוד כמילוי, והציר החריף והנהדר האפיל עליהן.


נחנו קמעה מהמנות הראשונות וחיכינו לעיקריות.
הנה הן באות:

הראשונה של אמא שלי: פילה דג זנדר (Zander או Sander או Pike-Perch) מוגש ברוטב סויה Kamebishi מיושן 10 שנים. הרוטב הגיע בכלי אידוי מעשן ונמזג על הדג. מה שנקרא אפקטים מיוחדים. בהחלט מעניין. הדג היה מצוין. רך ועסיסי. הרוטב - מלא טעמים. יופי של מנה. אבל מה - קטנה.



דורית הזמינה מנת עוף: עוף בלימון. אחותי לא אוכלת כמעט דגים ובכלל לא פירות ים, ולא התחשק לה בקר ולכן - chicken it is. חזה עוף בציר לימון, קרם פטרוזיליה, קונפי לימוני אמלפי (Amalfi lemon) וקריספי טפיוקה. בהחלט לוקחים כאן עוף לרמה אחרת. זו מנה שמיועדת אולי לאנשים שהם פחות הרפתקנים באוכל אבל אחותי מאד נהנתה ממנה. ושוב - מנה קטנה למדי.


ולעיקרית שלי:
בתקציב לא מוגבל הייתי מזמין כנראה את מנת הברווז בתוספת 12 יורו (Peking Duck interpretation) שהיא אחת ממנות הדגל של המסעדה. הסתפקתי במנה עיקרית סטנדרטית, ושוב - מנה שונה לצורך גיוון: בקר קנטונזי (נדמה לי שבשר לחי) בפלפל שחור, בחומץ פורט פדרו חימנז מיושן (p.x. vinegar - Pedro Ximenez). הוגש עם תוספת בצד של קרם שום (alium - פרח שום), שאלוט שלוק, בצל מוחמץ ופרחי מרווה. זאת מנה לגמרי פיוז'ן שעושה שימוש במוצר ספרדי בכלל. הבשר היה טוב מאד וטעים מאד, אם כי ציפיתי שיהיה יותר נימוח ורך. הרוטב והתוספות היו טעימים ועזי טעם, אבל הייתי שמח לקצת יותר מכל דבר בצלחת. גם ההגשה הנפרדת של המרכיבים לא הייתה ברורה לי לגמרי. אפשר לדעתי להגיש בצלחת אחת גדולה ויפה. אבל מי אני שאתווכח עם טים ראו.


אלה היו המנות הראשונות והעיקריות. מנות בסה"כ טובות עד מעולות. דווקא אלה שלי אולי היו הפחות מצטיינות. המנות הראשונות הן בגודל סביר לגמרי, אבל המנות העיקריות קטנות. לטעמי הן חסרות בגזרת התוספת. אני מניח שלא מעט סועדים לא היו יוצאים שבעים במיוחד מהמנות הללו. אולי הייתי מאמץ כאן מה שעושים בחכמה בטאיזו - הגשת לחמניות מאודות קטנות כמנת פתיחה לפני מנות הצהריים, מה שעוזר לצאת שבעים לגמרי, גם אם המנות עצמן אינן גדולות. (אנחנו אכלנו קצת פחמימות בבוקר אז היינו בסדר).
לפחות היו 3 קינוחים על הפרק...

עוד לפני הקינוחים הרשמיים קיבלנו pre-dessert: נדמה לי שזה היה סורבה סלרי עם קרם שוקולד לבן. טעים מאד ומרענן.



לפני הקינוחים עצמם ירדתי לשירותים. תחנת חובה בעיניי לכל מבקר במסעדת מישלן. בכל אלה שהייתי השירותים מעוצבים ומושקעים באופן מיוחד. בדרך עוברים ליד המטבח שמציץ ברקע ואז מבחינים גם בקיר המעניין לידו. קיר מדמם ודי מטריד. בכלל, האמנות כאן היא די ביזארית.



לשירותים יורדים במדרגות שבמורדן יש ארון תצוגה עם כלים אסייתיים שונים. בקומת השירותים יש גם חדר פרטי עם שולחן גדול שכשאני עברתי ישבה בו קבוצה שנראתה כמו קבוצת חברים לעבודה גדולה וצוהלת.


תא השירותים היה די סטנדרטי פרט לצבע האדום הצעקני ולציורים המשעשעים שבתאים:


חזרתי בשלום ויכולנו לקבל את הקינוחים.
הפעם לא הזמנו 3 מנות שונות, כי אף אחד לא רצה צלחת גבינות סטילטון ופרמזן עם אגסים. היו 2 מנות של מנגו תאילנדי בליים וזעפרן ומנה אחת של תותים, בזיל תאילנדי ורוברב.

קינוח המנגו: מנגו בליים וזעפרן. היה כאן שילוב טעמים ומרקמים מדהים. חתיכות המנגו היו רכות וממש נמסו בפה. היו קראנצ'ים קטנים של ליים וגרגרי פלפל ירוק שנתנו kick. קרם זעפרן וגלידת מנגו מעולים. קינוח מורכב ויפהפה, ובעיניי פשוט מושלם. מתקתק-חמצמץ, מרענן, יצירתי וטעים במיוחד. כל מה שאני מחפש בקינוח. כנראה זו המנה הכי טובה שאכלתי בארוחה הזו, יחד עם הסשימי מהפרק הראשון שבכלל היה של אמא שלי.



הקינוח השני - קינוח התותים עם בזיליקום תאילנדי וקרם רוברב. קינוח מעט פחות מוצלח מהראשון, אבל גם טוב מאד. גם הוא נע על שילוב טעמים חמצמץ-מתקתק. את זהות המרנג אני לא זוכר. ראוי לציין ששני הקינוחים הם בגודל מכובד בהחלט ושניהם קלילים ומתאימים מאד כסיום לארוחה.



עד כאן Tim Raue.
זו מסעדת 2 הכוכבים הראשונה שישבתי בה, ואני חייב לומר שלמרות האוכל המצוין, האווירה הנהדרת (והלא פורמלית) והשירות המעולה, אני לא יכול לשים את האצבע ולומר שיש הבדל משמעותי בינה לבין מסעדות כוכב אחד בהן סעדתי. לא חשתי שיש כאן wow factor משמעותי. לא הרגשתי שהאוכל טוב יותר ומיוחד יותר. יתרה מזאת, בכמה מסעדות כוכב אחד אכלתי מנות שחשבתי שהן יצירתיות יותר, מורכבות יותר ומעניינות יותר. בקיצור - על פי ארוחת הצהריים הזו אני לא מצליח להבין למה היא זכתה בכוכב מישלן שני. אני כן יכול להעריך שהאוכל בארוחת הערב הוא ב-level אחר לגמרי והוא מורכב יותר ומעניין יותר, אבל אז כאמור המחיר הוא בהתאם.

כך או כך חווית הצהריים ב- Tim Raue גם אם אינה מושלמת, וגם אם המנות בחלקן אולי פשוטות וקטנות ביחס למצופה, היא טובה ומהנה, והיא כאמור לחלוטין affordable (כאמור 48 יורו לארוחת 3 מנות עם כמה אקסטרות). בקיצור מי שרוצה להתהדר בכך שאכל במסעדת 2 כוכבים שמדורגת בין 50 המסעדות הטובות בעולם בדירוג סן פלגרינו, ואפילו לצאת בחיסרון כיס סביר - Tim Raue בצהריים היא אופציה טובה מאד.


לסיום פרק Tim Raue - סוף העולם... זה הציור שתלוי ממש בכניסה (וביציאה) של המסעדה.



יצאנו מ-Tim Raue להערכתי בסביבות 14:30. לשמחתנו הגשם פסק לחלוטין ונהיה בהיר.
המשכנו משם מרחק הליכה קצר למוסד קולינרי נוסף - מוסד של שוקולד:
Rausch Schokoladenhaus שעדיין ידוע יותר בשמו - Fassbender & Rausch.



המקום הוא גן עדן לשוקולד. בקומת החנות הענקית אפשר למצוא שוקולד בכל צורה אפשרית ובמגוון עצום. בקומה שמעל יש מסעדה ובית קפה שעליו פסחנו.
מה שמגניב הן יצירות השוקולד המטורפות שיש במקום שהן עצומות בגודלן, למשל של בניינים מרכזיים בברלין כמו הרייכסטאג משוקולד, מגדל הטלוויזיה משוקולד, הכנסייה השרופה משוקולד ושער ברנדנבורג משוקולד. אלה יצירות מורכבות שעשויות מאלפי פריטים משוקולד ושזמן הרכבתן ארך מאות שעות. יש גם דגם של הטיטאניק משוקולד, מטוס תלוי משוקולד ועוד. מרשים מאד. גם היצע הפרלינים הקטנים פשוט מטורף. עשרות רבות של סוגים.







הסתובבנו כשעה כמו ילדים מוקסמים, קנינו קצת והמשכנו לכיכר הגדולה והמרשימה של Gendarmenmarkt בה מצויות 2 קתדרלות אחיות אחת מול השנייה: Französischer Dom ו- Deutscher Dom ויושב בה גם אולם הקונצרטים של ברלין.


משם המשכנו ל- Babelplatz שנמצאת בשיפוצים, הלכנו קצת בשדרה המרכזית של Unter den Linden, קנינו בירקנשטוק על הדרך (כי חייבים) ב- Friedrichstrasse והמשכנו למלון. אחותי החליטה שהיא מיצתה את היום. לאמא שלי עוד היו אנרגיות והיא רצתה לעלות לראש מגדל הטלוויזיה, Berliner Fernsehturm, אז לקחנו רכבת לאלכסנדרפלאץ ועלינו (במעלית כמובן). סה"כ חוויה נחמדה שהייתה כרוכה בהמתנה לא ארוכה בתור לכרטיסים ובבידוק בטחוני שהיה ארוך ומדוקדק יותר מהרייכסטאג.



חזרנו למלון לקראת 21:00. אני כמובן יצאתי לעיר. הייתי רעב מאד אחרי ארוחת הצהריים הלא גדולה ב-Tim Raue.
לקחתי רכבת קלה לכיוון רחוב שנקרא Auguststrasse שמרוכזים בו כמה וכמה מקומות לא יקרים של אוכל אסייתי ולא אסייתי. תחילה נורא התחשק לי המבורגר אז הלכתי למקום שנקרא Shiso Buger שקראתי עליו בכמה אתרי בלוגים.


Shiso Burger - המבורגרים אסייתיים בלחמניות מאודות:

אני בעצם ממשיך את הקו של פיוז'ן אסייתי מ-Tim Raue עם מזללת המבורגרים אסייתית קטנה ומודרנית. מקום שנפתח מתישהו בשנת 2013 ונחשב פופולרי וטרנדי, כמובן בעיקר בקרב צעירים. אכן כשישבתי שם, רוב הזוללים היו חבר'ה צעירים, מקומיים ותיירים.




יש כאן היצע המבורגרים חביב שכולל בין השאר המבורגר עם בקר אנגוס, בקר וואגיו, שרימפס, טונה ועלי שיסו, סלמון ועוד. ההמבורגרים קטנים ולרעבים מומלץ להזמין 2 מנות + תוספת. העלויות נעות מ- 4.90 יורו ל- 7.50 יורו ללחמנייה אחת. ארוחה מלאה תעלה כאן בין 16-18 יורו, כולל תוספת. שווה. אני החלטתי מראש לקפוץ בהמשך למקום נוסף סמוך, ולכן הסתפקתי בטעימה של קציצה אחת: המבורגר לימון וצ'ילי, העשוי מבשר אנגוס וכולל גם גבינת צ'דר, חסה, בצל אדום, עגבנייה, כוסברה, קטשופ ורוטב צ'ילי לימון. המנה שלי עלתה 5.90 יורו. המבורגר פשוט מצוין. לחמנייה מאודה קטנה, טעימה וקלילה. בשר טעים, עסיסי וטוב. תיבול מעולה ורוטב צ'ילי-לימון ממכר. התאפקתי לא להזמין עוד מנה.

מ-Shiso Burger שהוא יותר מקום של להיכנס-לזלול-ללכת, או בקיצור fast food המשכתי למקום קרוב שהוא שונה בתכלית: בר יין ואוכל מעוצב ומושקע בשם Cordobar שנמצא 200 מטר דרומית מהבורגר.


Cordobar - בר יין ואוכל אוסטרי-גרמני:

בר יין שנפתח גם הוא במהלך שנת 2013 והפך לאחד המקומות הטרנדיים והמדוברים בעיר בז'אנר. המקום שייך לשותפים אוסטרים וגרמנים והשף שאחראי על האוכל שזכה להרבה buzz הוא בחור אוסטרי בשם Lukas Mraz. הוא נקרא על שם העיר קורדובה בארגנטינה בה ניצחה נבחרת אוסטריה את נבחרת גרמניה 2-3 במונדיאל שנערך בארגנטינה ב-1978.
כשנכנסתי בסביבות 22:00 המקום היה מלא, כשחלק מהמבלים עומדים בחוץ עם כוסות יין ומעשנים. הקהל שונה לחלוטין מקהל הזוללים ב- Shiso Burger: מבוגר יותר (30-35-45 נראה לי הממוצע) ומתוחכם יותר למראה. מזכיר ברי יין מושקעים וטרנדיים בתל אביב. 

בפנים יש כמה חללים. הראשון כולל חדר יין שבו תצוגה של בקבוקי יין רבים, בהמשך יש חלל נוסף עם בר גדול ובהמשך גם חצר פנימית וחדר נוסף. המקום מושקע מאד ומעוצב בצורה מגניבה, עם רצפת עץ ורהיטי עץ, קירות לבנים, גופי תאורה מגניבים שבנויים מכלי נשיפה ועוד.


אני ישבתי בשולחן מול הבר. יש לציין שהיו מספר חבר'ה שישבו לבד, משהו שלא קיים כמעט בכלל בברים מהסוג הזה בארץ. 



זה מקום שהעניין המרכזי בו הוא יין. אין להם תפריט יין - יש ספר יין. ספר עב כרס עם היצע של מאות יינות מהעולם, עם דגש על יינות גרמניים ואוסטריים. (את ישראל לא מצאתי). קראתי שיש שם קרוב ל-1,000 יינות שונים. 
אני הזמנתי כוס יין לבן מהזולים שעלתה 4.90 יורו: יין אוסטרי שבעצם קרוי על שמי: Ebner-Ebenauer 2014. לגמרי שווה את מחירו.


תפריט האוכל לא גדול ומפותח כמו היין אבל הוא מיוחד, יצירתי ומושקע במיוחד. הוא מחולק לביסים קרים (cold bites) ולביסים חמים (warm bites). מחירי המנות הם מ-2 יורו עד 17 יורו. יש גם אופציה לארוחת ספיישל בה אוכלים 1/2 קילו חזיר בצורות הגשה שונות, אבל זה כנראה מתאים לזוג ויותר ועולה 33 יורו. בפעם הבאה...

הזמנתי נשנוש התחלתי. מנה קטנה שעלתה 2 יורו בלבד: בייקון מגולגל סביב עלי חרדל (מיזונה) על קרם של תפוח אדמה מותסס. מנה של כמה ביסים שהייתה טעימה ומהנה. אני מנסה להיזכר מתי שילמתי בתל אביב פחות מ-10 ש"ח על מנה.

אחריה הזמנתי מנה שהיא כנראה מנת הדגל של המקום. מנה בהחלט מקורית ויצירתית: פיצת נקניק דם (בגרמנית - Blut Wurst Pizza ובאנגלית - Black Pudding Pizza). זו בעצם לא באמת פיצה, אלא נקניק דם קצוץ שעוצב לצורה עגולה של פיצה ומוגש יחד עם חזרת טריה מגוררת, רוטב ווסאבי, סלק טרי, גבינת פטה ועירית קצוצה. ההגשה מגניבה במיוחד - בתוך קופסת Take Away קטנה של פיצה אישית. אני טעמתי בכמה הזדמנויות נקניק דם (באנגליה ואירלנד ואולי גם במקום אחר) ומעולם לא התלהבתי. המנה הזו לעומת זאת היא פשוט אדירה. מנה "רק לבעלי עצבים חזקים". לא מיועדת לעדינים שבינינו. יש בה פיצוץ של טעמים. בשר מעולה. חזרת טרייה וקרם ווסאבי נהדר שפותחים את הסינוסים (חריף!). ממש התמוגגתי. אחת המנות הכי טובות שאכלתי בטיול בברלין והיא עלתה 8 יורו בלבד.




יצאתי שבע ומבסוט במיוחד. גם Cordobar וגם Shiso Burger עשו לי יופי של closer לארוחת הצהריים הטובה אבל הקטנה למדי שאכלתי ב- Tim Raue.
זה מקום שהייתי שמח לחזור אליו שוב, הפעם בחברה, ולטעום עוד כמה ביסים יצירתיים וטעימים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה