יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

תמר כהן צדק (הס 4) ואביבית פריאל-אביחי (אוזריה) מציגות: בחזרה למטבח בסיסי

שתי ארוחות צהריים אקראיות. שתי שפיות ותיקות, בולטות ועתירות ניסיון. שני מקומות ים-תיכוניים קטנים, חביבים, פשוטים וחסרי יומרה בתל אביב. האחד הוא מקום מוכר ומצליח שפועל כבר למעלה מ-4 שנים: האוזריה במתחם לוינסקי, בבעלות השפית אביבית פריאל-אביחי. השני הוא מקום חדש, הרבה פחות מוכר בינתיים, שפועל קצת יותר מ-8 חודשים: הס 4 של השפית תמר כהן-צדק. הראשון הוא בר-אוכל יווני קטן. השני הוא בית קפה-אוכל איטלקי זערורי.

אז למה פוסט אחד משותף?

יצא לי לשבת בשתי המסעדות בהפרש של כמה ימים זו מזו ולמרות השוני בסגנונות ובארצות המוצא (יוון מול איטליה) משהו בכל זאת דומה מאד. אלה שתי מסעדות בראשות שפיות (למרבה הצער זה כבר דבר יחסית יוצא דופן במציאות הקולינרית הישראלית) ותיקות ונחשבות, שבעבר הלא רחוק היו אחראיות על מסעדות שף גדולות יחסית, ובהווה הן מנהלות מקומות קטנים, שכונתיים, פשוטים ונטולי יומרה. שתיהן אחרי כ-10 שנות פעילות במסעדות הגדולות שניהלו, חזרו למטבח בסיסי ולבישול ביתי ופשוט. (מה שנקרא בעברית back to basics).

תמר כהן-צדק הייתה שותפתו של וינס מוסטר במסעדה וינס ותמר ולאחר מכן ניהלה במשך כ-10 שנים את ממשיכת דרכה: קוצ'ינה תמר שבמשך שנות פעילותה נחשבה לאחת המסעדות האיטלקיות הטובות והמיוחדות בארץ. היא אמנם הייתה מסעדה צנועה למדי אבל תפקדה כמסעדת שף לכל דבר. בסוף 2015 נסגרה המסעדה (שפעלה במתחם יד חרוצים בתל אביב) עקב עייפות חומר וצורך להתרענן במקום חדש. יצא לי לשבת מספר פעמים בקוצ'ינה תמר ואכן הורגשה שם עייפות חומר עם השנים. לפני 7-8 שנים אכלתי שם את אחת הארוחות הטובות שזכורות לי בארץ וגם בהמשך היה מצוין. בשנתיים-שלוש האחרונות לפעילותה הייתה ירידת מה באיכות, והחלו שם לשווק לא מעט קופונים - שזה בדרך כלל אות שלא מבשר טובות לעתיד מסעדה.

אביבית פריאל-אביחי הייתה במשך 10 שנים השפית של מסעדת טפאו הוותיקה (Tapeo), מסעדת הטאפאסים ברחוב הארבעה בתל אביב, שאיכשהו שורדת שם עד היום (למעלה מ-4 שנים מאז עזבה פריאל-אביחי), ליד אונאמי. (בהמשך נפתחה גם שלוחה בהרצליה פיתוח). טפאו הייתה מראשונות הז'אנר של בר-מסעדה או מסעדת טאפאסים ובמשך שנות פעילותה תחת אביבית פריאל-אביחי נחשבה לאחת הטובות, היצירתיות והמושקעות שבהן. המקום היה יומרני ומושקע למדי. ישבתי שם מספר פעמים בשנים שעבדתי באזור (2006-2012) ולרוב זה היה מקום ראוי, עם אוכל טעים ומושקע, גם אם לא זול. אין לי מושג מה קורה שם היום. לפחות 5 שנים לא נכנסתי לשם. ממה שקראתי פה ושם חלה שם ירידת איכות ויש חוסר יציבות, אבל זה בגדר שמועה.



הס 4 - בית קפה-אוכל קטנטן בפאתי רח' אלנבי:

בית קפה קטן או מסעדונת שנפתח במרץ השנה ע"י תמר כהן-צדק. המקום באמת קטנטן. כמה שולחנות קטנים בחוץ וכמה שולחנות קטנים בפנים. המקום פועל כרגע רק בבוקר ובצהריים ויש בו ארוחות בוקר וארוחות צהריים, כשהמנות המשתנות רשומות בגיר על לוח עץ שתלוי על אחד הקירות. המקום נמצא ברחוב הס 4 (הפתעה הפתעה) שהוא שלוחה קטנה ושקטה של רחוב אלנבי המג'ויף והסואן. איזה ניגוד יש בין הס 4 השקט והאינטימי לבין רחוב אלנבי.


החלל עצמו נעים מאד, עם עיצוב פשוט, אינטימי ושליו. זה לא מקום שמתאים לארוחת צהריים זריזה, אלא לכזו שיושבים בה בכיף ונהנים מהשלווה. לפחות בארוחה שאני נכחתי הייתה תמר במטבח ובישלה לבדה, כשעל ההגשה ועל הפינוי אמונה מלצרית אחת בלבד. עם מיעוט כזה באנשי צוות הדברים יכולים מטבע הדברים לקחת מעט יותר זמן מהרגיל בארוחות צהריים. בקיצור - מי שממהר - שיוותר.


בבוקר ניתן ליהנות כאן מארוחות בוקר, מאפים וכריכים. (שזמינים בחלקם גם בצהריים). אני הגעתי לארוחת צהריים ולא הסתפקתי בכריך. התבשילים כאן בחלקם קבועים (יחסית) ובחלקם משתנים מדי יום. כמובן שרוב המנות הן מנות איטלקיות או בהשראה איטלקית. חלקו הן הומאז' למנות שהיו בקוצ'ינה תמר. המנות שעל הלוח חולקו למנות ראשונות ולמנות עיקריות. כולן מנות פשוטות וביתיות שנעשות במקום. אין כאן עסקיות צהריים, אבל המחירים די מתונים. 30 ומשהו ש"ח למנות ראשונות ו-50-60 ומשהו ש"ח למנות עיקריות. זה סביר בהתחשב בכך שכל המנות הן טריות ונעשות במקום.

למנה ראשונה הזמנתי צלחת מטיאס עם ירקות חתוכים, לחם משובח וחמאה. זה עלה 30 ומשהו ש"ח. (32 או 38?).
מנה פשוטה שהייתה עשויה מושלם כאן. המטיאס היה איכותי (ברור שהוכן במקום) ונהדר עם מליחות מעודנת. הפרוסות הקטנות שבניתי לעצמי היו מענגות. כמה פשוט ככה טעים. הרבה זמן לא נהניתי כך מדג מלוח...




למנה העיקרית הזמנתי ניוקי פטריות ופרמז'ן. עוד מנה איטלקית קלאסית וביתית. עלתה בסביבות 60 ש"ח (62? 58?). הניוקי של תמר כהן-צדק תמיד היו מהמשובחים בארץ. ניוקי רכים ואווריריים. גם אלה במנה הזו היו נהדרים. דווקא הפטריות כאן לא התרוממו בעיניי. המכלול היה טעים, אבל רציתי יותר עושר ועומק של טעמי פטריות, למשל אולי משימוש גדול יותר בפטריות יער או פורצ'יני (אנחנו בכל זאת באיטליה). משהו חסר לי כאן מבחינת רובד הטעמים. המנה לא הייתה גדולה אבל השביעה.


אני כן הייתי שוקל לתת כאן איזשהו דיל צהריים כדי למלא את המקום ביתר קלות בצהריים. כשאני ישבתי היה מלא רק כדי 1/3 מהתפוסה. אפילו 10% הנחה או כוס קפה ללא חיוב יכולים לספק. אבל אולי שיקולי הבעלים כאן הם שונים.

אז זוהי הס 4. מקום קטן, חביב, פשוט וראוי. יופי של מפלט רגוע לנשנוש בוקר עם קפה טוב או ארוחת צהריים איטלקית ביתית וטובה. אם אני משווה את הס 4 לקוצ'ינה תמר בימיה הטובים, אז מבחינת האוכל לפחות אין עדיין תחרות. קוצ'ינה תמר טובה יותר. אבל בהס 4 אין לשפית שום יומרות לעשות מטבח שף, אלא פשוט לבשל. את זה היא עושה היטב.



אוזריה - בר-אוכל יווני במתחם לוינסקי:

אוזריה היא בר-אוכל יווני שנפתח במתחם שוק לוינסקי לפני מעלה מ-4 וחצי שנים. לצד האוזריה פועל היום בר נוסף בערבים - האוזריה נקסט דור. (פועל בתקופה האחרונה והחליף מקום בשם קוק-בוק קפה באותה בעלות). אוזריה זה כמובן מלשון אוזו. בהגדרה זה מקום של אוכל ושתייה יווני, קטן יותר מטברנה. מעין בר של אוזו ומזטים.

בשנות פעילותה צברה המסעדה הקטנה לא מעט אוהדים, ובצדק. יש כאן פשוט אוכל טעים. אוכל יווני וים תיכוני ביתי, רענן ועשוי כהלכה. לפחות בשישי בצהריים, שזה הזמן הפופולרי של תל אביבים לפקוד את שוק לוינסקי, מאד קשה למצוא כאן מקום פנוי. גם בערבים המקום הומה (לפחות בימים שיצא לי לעבור שם). כנראה שגם בשביל זה הם פתחו את ה-side kick בחלל הצמוד. אני הגעתי בצהרי יום ראשון והיה שפע של מקום.


המקום מעוצב בפשטות ובנועם, עם בר שתופס חלק גדול מהחלל, ופיזור של לא הרבה שולחנות עץ מסביב. מה שמגניב במיוחד הוא תבליט הלבנים עם תמונת הגיטריסט (או שמא זה בוזוקיסט. ראו תמונה בסוף הפוסט). גם הכיסאות הצהובים ורצפת העץ מוסיפים עניין ואופי למקום. ככה צריכה להיראות מסעדה יוונית שמשתלבת באורבניות התל אביבית.


בניגוד להס 4 שם אין דיל צהריים, יש באוזריה עסקית צהריים: תפריט צהריים של מנה וקטנה, כלומר מעין מנה עיקרית לצד מנה קטנה. העלות: 59 ש"ח. עלות נוחה לכל הדעות. יחד עם הקטנה הגיע לחם הבית עם מטבל של שמן זית ועלי גפן (מעין צ'ימיצ'ורי) טעים ביותר. מי שחושש שארוחה כזו לא תשביע אותו יכול לתגבר אותה במנה נוספת (סלט או תוספת לחם) בתוספת תשלום. אני דווקא הצלחתי לשבוע מהמנות שאכלתי (הן לא היו גדולות), אולי בזכות הביר'לה ב-15 ש"ח לכוס. (או אולי בעצם בזכות הקינוח שלא יכולתי שלא להזמין).



המנה הראשונה שנשנשתי בהנאה: ברוסקטה טונה מעושנת על צ'ימיצ'ורי בצל ירוק. מנה קטנה ומצוינת. לחם טעים, צימיצ'ורי נהדר ומלא טעם וטונה מעושנת יוצאת מן הכלל. כזו שעדיין שומרת על מרקם ולא מתפוררת כמו טונה מקופסה. מנה של כמה ביסים מהנים מאד. ביצוע מדויק.


למנה העיקרית הזמנתי את המוסקה: מוסקה ראגו עגל עם ארטישוק ירושלמי ופרמז'ן. היה גם עיטור של צ'ילי אדום טרי שהזהירו אותי שהוא חריף (אכן כך). מוסקה זו כמובן קלאסיקה בלקנית. כאן עושים אותה עם בסיס של ארטישוק ירושלמי שהוא כנראה ירק השורש הפייבוריט שלי. כשארטישוק ירושלמי שהוא ירק טעים במיוחד עם עומק ואופי מחליף תפוח אדמה שהוא ירק חביב אבל די שטוח ונטול אופי, אז יכולים לקרות רק דברים טובים. זה מה שקורה כאן במוסקה של האוזריה. זו כנראה אחת המוסקות הכי טעימות שיזדמן לכם לאכול במסעדה כאן. מנה שופעת טעמים מדויקים. הארטישוק הירושלמי נהדר, הראגו טעים מאד, הבשמל נפלא (ולא כבד כהרגלו) והמכלול מוצלח במיוחד. שאפו גדול.

בזמן כותבי שורות אלה בדקתי כהרגלי מה היה למבקרי אוכל שונים לומר על האוכל באוזריה. (כחלק מתחקיר מקצועי שמבקר צריך לעשות...). אני מביא כאן ציטוט של שגיא כהן הנרגן והציניקן בדרך כלל מטורו בהארץ ממרץ האחרון על מנת המוסקה. לשם שינוי אני מסכים עם כל מילה שלו:
"ואז, בדיוק כשחשבנו שיותר טוב כבר לא יכול להיות, הגיעה המוסקה. מוסקה נהייתה מנה פופולרית במסעדות שלנו, שמחפשות דרכים להגיש בשר בלי לפשוט רגל. אבל אין בהן אפילו אחת שתתקרב ליצירת המופת הזאת. בסיס המוסקה של "אוזריה" הוא לא תפוחי אדמה, אלא ארטישוק ירושלמי, ובקצה השני נמצאת שכבת בשמל שגובהה, אווריריותה וטעמה הופכים את המוסקה לא רק לטעימה אלא לזוהרת. בלי שום ספק: המוסקה הכי מחודדת בקלמר".


אחרי 2 מנות משובחות כנ"ל כבר די שבעתי אבל התחשק לי גם מתוק. הזמנתי גלידת פיסטוק ביתית עם עוגיות קדאיף. 42 ש"ח. זה מחיר הערב (חבל שלא חותכים בצהריים מעט את המחיר). קינוח נהדר. גלידת הפיסטוק הייתה טעימה מאד ובמתיקות טובה. שבבי הקדאיף היו נהדרים. דקיקים ופריכים. הם ממש נמסו בפה. הדבר היחיד שהייתי משנה זה להוסיף קצת יותר פיסטוקים קלויים לתוספת קראנץ' פיסטוקי. (או קראמבל פיסטוק. אפילו של פיסטוקים מומלחים).


אחלה מקום זה האוזריה. מקום עם אווירה טובה מאד שמגיש אוכל פשוט, טעים במיוחד ומדויק מאד. בהחלט אחד המקומות היותר חביבים וכיפיים בסביבה.


אם צריך לסכם את הפוסט הארוך הזה אז אומר שנראה ששתי השפיות המוכשרות האלה עשו צעד שנראה חכם מבחינתן. ודאי כשהוא נעשה אחרי עשור של עשייה יומיומית מלחיצה בשתי מסעדות גדולות ותובעניות. שתיהן עברו ממטבחים גדולים ומורכבים של מסעדות גדולות שדורשות תפעול לא פשוט, למטבחים קטנים ופשוטים. (לפחות בביקור שלי הן נראו רגועות, מחויכות ומשוחררות מלחצים. יחסית כמובן). שתיהן מבשלות אוכל ביתי וטעים, שניכר שנעשה מאהבת וחדוות בישול.

אלה שני מקומות שבהם שף שחוק ועייף יכול למצוא לעצמו מחדש את האנרגיות ואת הכיף שבבישול ובאירוח. במציאות הקולינרית המאד לא פשוטה שיש כאן יתכן וזה צעד שעוד שפים צריכים לעשות. back to basics ו-keeping it simple. לא תמיד צריך לפתוח מקומות מפונפנים ומעוצבים בהשקעה של מיליונים, לפעמים, כמו במקרה של אוזריה והס 4 (או סנטה קתרינה של תומר אגאי עליה כתבתי בעבר), דווקא הפשטות עושה את העבודה. אבל כשהאוכל פשוט חייבים לדעת לבשל טוב ולדייק. את זה אביבית פריאל-אביחי ותמר כהן-צדק יודעות לעשות.



יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

פלורנטין האוס - מטבח אסייתי שמח של שרון כהן בלב שכונת פלורנטין

פלורנטין האוס היא מסעדה אסייתית חדשה למדי של השף שרון כהן (שילה וקפה אירופה המשובחות וגם שיפודי אירופה החביבה). המסעדה נפתחה במרץ 2016 בשכונת פלורנטין, במלון בוטיק (או אכסניה) שנושא את אותו שם. השף בפועל הוא בחור בשם דור אבן שבעבר היה סו-שף של יובל בן נריה בטאיזו. בקיצור, מאחורי המקום עומדים אנשים מוכשרים ומנוסים.

הגעתי עם שותפתי סיון (שבימים אלה הפכה לשותפתי בדימוס), ביום חמישי בערב. הזמנתי מקום לשעה 19:30. לשנינו זה ביקור ראשון במסעדה שנפתחה עם לא מעט באזז ויחסי ציבור. לפחות לפי הערב הנדון (אפילו בשעה מוקדמת כמו 19:30) נראה שמצליח להם גם אחרי 8 חודשי פעילות. ב-19:30 עוד היה 1/2 מלא אבל משעה 20:00 והלאה הלך והתמלא וכשיצאנו כבר היה מלא מפה לפה.

מסעדותיו של שרון כהן זוכות לפרגון גדול כל השנים (ובצדק) ופלורנטין האוס עם פתיחתה זכתה לביקורות פושרות למדי, ודאי בהשוואה למסעדות האחרות שלו. אף מבקר לא יצא מגדרו. ביקורת נלהבת במיוחד אחת נכתבה ממש לאחרונה דווקא ע"י שגיא כהן בהארץ. הנה ציטוט: "בין כל קלישאות "אוכל הרחוב האסיאתי" שסביבה, "פלורנטין האוס" מצליחה להציע אוכל אסיאתי כהלכתו, מהסוג שהיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מסגפן הודי באמצע פולחן שיווה".



המקום עצמו מחולק ל-2 חללי ישיבה מרכזיים שנפרדים זה מזה: בכניסה יש חלל אחד שכולל מטבח ובר קטן שפתוח לרחוב (מציע מנות takeaway) ופיזור של שולחנות די צפוף. זה המתחם ההומה והצוהל יותר. בהמשך יש מתחם נוסף מעט רחב יותר עם שולחנות ובר נוסף שיושב על המטבח הראשי. אנחנו ישבנו על הבר הזה ויכולנו לראות את כל האקשן במטבח מקרוב (ממש מקרוב).


התפריט של המסעדה הוא אסייתי עם טאצ'ים של שף. לא משהו פנסי ומתוחכם כמו טאיזו, וגם לא יקר כמו טאיזו. יותר סטריט פוד הדור הבא. מיקס של מספר מטבחים אסייתיים (וייטנאם, תאילנד, סין, יפן, קמבודיה). בין המנות הראשונות יש מנות מאודות, כיסונים למיניהם וסלטים - כולם מאזור 40 ש"ח ל-60 ומשהו ש"ח. יש גם אופציות למנות בשר ודגים עיקריות שעוברות את רף 90 השקלים. בתפריט יש סימון גרפי ראוי לציון של מנות חריפות, טבעוניות וכאלה שמכילות כוסברה (משום מה יש לא מעט אנשים מוזרים שלא סובלים את הירוק המעולה הזה). עם התפריט מקבלים תפריט מוקטן ועיפרון וצריך לסמן בעזרתו את המנות הנבחרות. אני הזמנתי 3 מנות שונות (הייתי מורעב) וסיון הזמינה 2 מנות טבעוניות.
בין 18:00 ל-20:00 יש happy hour חביב עם כמה מנות מוזלות ואלכוהול מוזל (לקחתי כוס יין לבן במשהו כמו 15 ש"ח). בהמשך הזמנו גם קוקטיילים (סביב 40 ש"ח) שהיו טובים למדי.

המנה הראשונה שהזמנתי: טלה מפורק בבלינצ'ס סיני. 48 ש"ח. המילוי כלל בשר טלה בבישול ארוך, כוסברה, כרישה, נענע, צ'ילי ובצל סגול. לצד הבלינצ'ס הוגש רוטב בוטנים צ'ילי. מנה פיקנטית מצוינת. בצק נעים וטעים. מילוי מעולה מלא טעם של בשר קצוץ רך והמון עשבי תיבול טריים שמוסיפים טעם וקראנץ'. הרגשתי גם מעט טעם אניסי טוב שלהערכתי מקורו בבזיליקום תאילנדי. גם הרוטב הפיקנטי היה טוב מאד. בקיצור - נהניתי עד מאד.


המנה הראשונה של סיון: סלט אטריות מש טבעוני ב-38 ש"ח (יש גם אופציה בשרית עם חזיר מטוגן ב-44 ש"ח). הוא כלל אטריות מש שקופות, בצל ירוק, כוסברה, כרישה, בזיל תאילנדי, נבטים, בצל סגול, צ'ילי ירוק מוחמץ ובוטנים קלויים, רוטב סויה ושום. סיון אהבה מאד וחשבה שזו מנה טעימה ורעננה. אני טעמתי והרגשתי שחסר בה עוקץ. ברור שבמנה הלא טבעונית עם בשר החזיר המטוגן ואולי גם רוטב דגים, הטעמים מודגשים יותר.

מנה שנייה שלי: מרק פיסטוק יבשה (יש אופציה של ים). 48 ש"ח. המרק כולל ציר עוף וייטנאמי, מחית פיסטוק ושומשום, אטריות מש, נבטים, שמיר, כוסברה, צ'ילי, כרישה ושמן זית. בגרסת הים יש תוספת של שרימפס וראשי קלמרי. בגרסה היבשתית יש תוספת של דמפלינג עוף ולמון גראס. בעצם יש כאן מרק עוף אסייתי משודרג. אני נהניתי מכל ביס. מרק מעולה. יש כאן שפע של טעמים, פיקנטיות טובה וטעם מודגש וטוב של פיסטוק שמוסיף טאץ' מעניין. הכיסונים היו טובים מאד מסוגם. 

סיון הזמינה למנה שנייה מנה של טופו וירוקים. 58 ש"ח. לא צילמתי. מתנצל.
המנה כללה טופו מוקפץ עם שום, צ'ילי, ג'ינג'ר, ברוקולי, שעועית ירוקה, קייל, שעועית רחבה, אפונת שלג ואספרגוס, ברוטב צ'ילי מג'יק (תבלין צ'ילי אדום תאילנדי כמדומני). סיון נהנתה מהמנה. היא הייתה טעימה ומאוזנת, עם פיקנטיות טובה. כל הירקות היו טובים וטריים ובושלו היטב (זה אומר שהם שמרו על מרקם וקראנץ'). המנה הוגשה עם אורז לבן מאודה מבושם בכפיר ליים. זו מנה נדיבה ואת השאריות שנארזו אכלתי אני למחרת ואני חייב להודות שהיא אכן טעימה.

אני הזמנתי נשנוש נוסף ליתר בטחון: באו (לחמנייה מאודה) במילוי בשר סרטנים. במקור רציתי דווקא את הבאו עם בשר החזיר אבל המלצרית אמרה עם ההזמנה שאין אותה ובמקום הזמנתי את זה עם הסרטנים. מסתבר שתוך כדי סרוויס היו התפתחויות ואזל בשר הסרטנים (דינמיקה של מטבחי מסעדות), ובשר החזיר לבאו החזיר שב וצץ לו לפתע. המלצרית הדי מבולבלת שכחה לעדכן. אני במקרה עליתי על זה כשאחד הטבחים ציין את זה לטבח השני. הזמנתי כמובן את באו החזיר. נדמה לי שעלה משהו כמו 42 ש"ח או 38 ש"ח. מנה מוצלחת נוספת. נשנוש כיפי וטעים. 


בשלב הזה היינו שבעים לחלוטין צריך גם מתוק. יש היצע של 3 או 4 קינוחים בלבד. הזמנו קינוח אחד. אחד נוסף קיבלנו על חשבון הבית כי מסתבר שאחת המלצריות ששירתו אותנו היא במקור ממושב חצבה בערבה, והיא זיהתה את סיון החצבאית אף היא, למרות הפרש של איזה 8 שנים ביניהן והעובדה שהן כנראה לא נפגשו איזה 15 שנה (סחתיין על הזיהוי שלה).

הקינוח הראשון שהזמנו: מעין שוקו פאי מטוגן שמוגש לצד גלידת חלב. נדמה לי שעלותו לצרכן היא 38 ש"ח. קינוח מהנה מאד. השוקולד הרגיש לי מריר ואיכותי. היה כאן קראנץ' נהדר שלצערי הספקתי לשכוח את זהותו. הגלידה העדינה נתנה איזון מעולה למכלול. אחלה קינוח.


הקינוח שקיבלנו על חשבון הברון: ברולה קוקוס עם סיגר ממולא בקרם סולת ופירות טריים. 38 ש"ח. הברולה קוקוס היה ברולה קוקוס. טעים. הקרם היה במרקם חלק וטוב. לטעמי המכלול היה מעט מתוק מדי. הפירות, ובמיוחד הקיווי הוסיפו מעט חמיצות מה שאיזן את מתיקות הקרם. בניגוד לסיון, אני מאד אהבתי את הסיגר עם קרם הסולת. הוא בהחלט הוסיף כאן עניין.



החוויה בסה"כ הייתה חיובית בהחלט. השירות אמנם היה מעט מבולבל לפרקים, בהתאם למלצרית (לפחות 3 מלצריות שונות שירתו אותנו), אבל הוא היה חביב ברובו ומלא כוונות טובות. על הבלבול באיזה מרכיב חסר למנת הבאו כתבתי. גם הכנת הקוקטיילים שהזמנו לקחה די הרבה זמן. הייתה גם נטייה (די מעצבנת) לכמה נותני שירות לתבל את אוצר הדימויים שלהם בשמות תואר כמו מהמם או מדהים: כל מנה היא מהממת או מדהימה. ניחא. אנחנו בפלורנטין. 

אם הארוחה שאכלנו היא דוגמה מייצגת אז פלורנטין האוס היא אופציה אסייתית ראויה ביותר: מקום אסייתי מוצלח, שמח וטעים, בתמחור בהחלט שפוי. אין פה דברים יוצאי דופן, אבל יש ביצועים טובים של חבר'ה שיודעים את העבודה. 

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

התל אביביזציה של גבעתיים בעיצומה: Zoot Allures (זוט אלור) - בר מעוצב ומושקע בלב גבעתיים

גבעתיים היא עיר מגוריי בעשור האחרון. כשאני התחלתי לגור בה היו כאן רק כמה בתי קפה וותיקים (בערך כמו התושבים) שהיוו את מרכז העניינים הבלייני של העיר (זליק, הויולות וטאטי). בקיצור שממה. לאט ובזהירות, בזכות תהליך ההצערה שעוברת העיר עם המון חבר'ה צעירים שבאים לגור בה (לא מעט תל אביבים מאוכזבי נדל"ן), נפתחו מיזמי אוכל ואלכוהול חדשים. פתאום רחוב כצנלסון הפך למוקד בילוי משמעותי ותוסס, מלא בברים ובמקומות אוכל הומי אדם. ממש אבן גבירול של גבעתיים. מי שהיה לאחרונה לפני 5 שנים בגבעתיים ויחזור לבקר בערב מזדמן באמצע שבוע לא יאמין למראה עיניו.

רוב המקומות שנפתחו, כולל הברים, הם מקומות קטנים ודי שכונתיים. מסעדות כמו Neo סושי, נלסון 33, דדה הגרוזינית, Anati, Urban Kitchen, ציפורה street food, טעמאמא וכו' הן לא ממש מקומות משמעותיים או מושקעים במיוחד מבחינה קולינרית. גם הברים שנפתחו אחד אחרי השני: בוגארט ובוגארט רד, ג'אנגו, אוטו, פרגולה, ביקר בר - כולם מקומות די שכונתיים בלי יותר מדי דגש על עיצוב ואווירה. גם בגזרת המתוקים היו התפתחויות: גלידריית בוטיק שפועלת בהצלחה כבר כמה שנים - freezer וגם שוקולטייר בוטיק - אמיליה שוקולד. לאחרונה, ליד חומוס גבעתיים המיתולוגי, נפתח סניף של המלבייה התל אביבית (משוק הכרמל ושוק הפשפשים). 

התפתחות משמעותית בתל אביביזציה של גבעתיים הייתה באוגסט 2016 עם פתיחת מסעדת טיטו (Tito) העצומה והמושקעת (גם בגודל וגם במנות שלה) מבית בנדיקט בקניון גבעתיים. פתאום יש מגה מסעדה בעיר וזו מסעדה שהוקמה בהשקעה לא קטנה. אישית, לא מצאתי בינתיים עניין לנסות אותה. הקונספט של מנות פסטה עצומות לחלוקה לא מדבר אליי. 

כמה ימים אחרי טיטו חלה התפתחות נוספת - פתיחת בר קוקטיילים בגבעתיים (!), ולא סתם, אחד מבית בר האימפריאל התל אביבי שנחשב אולי לבר הקוקטיילים הבולט בארץ. הבר החדש עונה לשם TipaMara (טיפהמרה). אבל גם טיפהמרה די מתאים את עצמו לגבעתיים ונראה יותר כמו בר שכונתי קטן (ומגניב) בתל אביב. מי שמצפה למצוא כאן אימפריאל 2, מושקע ומפונפן, כנראה יתאכזב מהמקום הקטנטן שמעוצב די ברישול (במכוון). כך או כך - זה מקום חביב וראוי עם קוקטיילים טובים ואוכל לא רע בכלל. 

והנה אנחנו מגיעים ל-real deal... ממש לפני כמה ימים נפתח המקום אולי הכי תל אביבי בגבעתיים עד כה. מדובר בעוד בר, אבל בניגוד לטיפהמרה הזעיר, מדובר בבר רציני, מרווח, מעוצב ומושקע. הבר החדש נושא את השם המוזר - Zoot Allures.




Zoot Allures - בר אורבני ומושקע בגבעתיים!

המקום החדש נפתח בבניין בו שוכן סניף בנק לאומי ברחוב כצנלסון פינת וייצמן. מיקום מעולה ומרכזי. אולי המיקום הכי בולט במרכז העיר. לפני כמה חודשים שיפצו את הבנק וצמצמו את חלל הסניף. החלל הנותר עבר בנייה מחדש ולאט לאט קיבל צורה של בר או מסעדה. התוצאה הסופית היא Zoot Allures. זוט אלור - כך מבטאים את השם, הוא שם אלבום של פרנק זאפה משנת 1976, כך גילתה לי דודה ויקיפדיה. השם הוא פרפרזה למילה הצרפתית Zut Alors! שמשמעותה בעברית היא משהו כמו נמאס! או אוף!. 

המקום כאמור מתפקד כבר ומגיש משקאות שונים לצד תפריט אוכל די מעניין. החלל מושקע ומרשים למדי: הוא כולל בר גדול, פיזור של שולחנות מסביב (וגם בחוץ), תקרה גבוהה וחשופה, צינורות אוורור בצבע טורקיז, קירות חשופי לבנים, גופי תאורה מודרניים, חרסינות צבעוניות שמעטרות את קיר המטבח, רצפה שמשלבת פסיפס משובץ שחור לבן ועץ. בקיצור - כל מה שכתוב במילון כשמדברים על עיצוב אורבני ומודרני. גם כלי ההגשה של האוכל ושל האלכוהול מושקעים ואינם שגרתיים: כלי כסף, קנקנים מעוטרים, כוסות מתכת כבדות ומצועצעות וכו'.





קפצתי עם סיון שותפתי (אוטוטו בדימוס) לבדוק את המקום. נכנסנו בשעה 20:20 בערך (יום ד') והמקום שנפתח ב-20:00 היה כבר 1/2 מלא. די מהר הוא התמלא לחלוטין, כולל המקומות בחוץ. הקהל היה די מגוון. גם חבר'ה באזור 40 (כמוני) וגם צעירים וצעירות בני 20+. לא מעט אנשי צוות (צעירים מאד למראה) הסתובבו ונתנו שירות, ולמרות שהמקום נמצא בהרצה בימיו הראשונים, היה תפקוד טוב ויעיל גם של המטבח וגם של הצוות. בהחלט מגיע להם respect על כך. נתקלתי בלא מעט מסעדות חדשות של אנשים עתירי ניסיון בתפעול מסעדה, שבשלבי ההרצה שלהן ממש לא תפקדו.





תפריט האוכל מעניין ומגוון למדי, ודאי ביחס לבר. הוא כולל סלטים, מנות בשר ונשנושים. אפילו קינוחים יש כאן (3 נכון לעכשיו). כרגע התפריט כולל 18 מנות, במחירים של מ-22 ש"ח עד 59 ש"ח. אני מקווה שהתמחור הסביר מאד הזה יישמר. תפריט האלכוהול גם הוא לא רע, וכולל מבחר סביר של בירות (בבקבוקים או פיינטים), משקאות אלכוהוליים כבדים יותר ו-6 קוקטיילים מושקעים.



תחילה הזמנו קוקטיילים.
סיון הזמינה את הפאלאו: ג'ק דניאלס, בקרדי אוקהרד, סירופ פסיפלורה, סירופ ריבת תות, מנגו ללימון סחוט. 49 ש"ח. הגיע מאג כסוף גדול, אירופאי וכבד. הקוקטייל היה אלכוהולי במידה, עם טעמים מתקתקים וחמצמצים. סיון נהנתה.


אני הזמנתי את המקסיקן מיול: אל חימנדור בלנקו (טקילה), מזקל וידה, סירופ פסיפלורה, ג'ינג'ר ביר וסוכריית ג'ינג'ר. 47 ש"ח. קוקטייל כלבבי. חזק, מלא טעם ורעננות (בזכות הג'ינג'ר), עם מרירות טובה ועומק טוב (בזכות המזקל). הוא הגיע במאג קטן יותר.


לשני הקוקטיילים לקח קצת זמן להגיע וקיבלנו אותם אחרי שהגיעה המנה הראשונה שהזמנו. לא נורא.
המנה הייתה שיפודי מוצרלה: בייבי מוצרלה, עגבניות שמש ובלסמי מצומצם. נשנוש חביב שעלה 26 ש"ח. מנה טעימה ומתובלת היטב.



אני הזמנתי בנוסף את הבאן באן: לחמניות באן עם בשר בבישול ארוך, מיונז, עלי ארוגולה, עגבנייה, מלפפון חמוץ, בצל ירוק וצנונית. 44 ש"ח. להפתעתי הגיעו 2 לחמניות באן לא קטנות. בהחלט מנה נדיבה מאד. הלחמניות עצמן היו עשויות היטב. המילוי היה טעים. הבשר (בקר) היה טעים אבל מעט סיבי. אני הייתי מלחלח קצת את העסק עם מעט מהציר שיש להניח שנוצר מבישול/צליית הבשר. גם הוספת אלמנט פיקנטי הייתה מקפיצה את המנה (נגיד להוסיף צ'יפוטלה למיונז או משהו כזה). אבל - בסה"כ מנה חביבה עם VFM טוב.


סיון הזמינה חומוס 3 צבעים: חומוס סלק, חומוס קארי, חומוס רגיל. 38 ש"ח. שוב - תמחור סביר ביותר למנה נדיבה מאד ומוצלחת. המנה הגיעה עם כמה פיתות קטנות שחוממו כנראה מעט בתנור (או על הגריל) והיו קצת קריספיות. 3 החומוסים היו בהחלט טובים. שנינו הסכמנו שדווקא החומוס הרגיל היה הטעים ביותר בזכות תוספת השום שהקפיצה אותו. אני אהבתי גם את חומוס הקארי. לדעתי הוא היה מוצלח ותובל היטב. (סיון פחות אוהבת קארי). חומוס הסלק היה טעים, אבל טיפה חסר תיבול (מלח). שנינו הסכמנו שצריך להוסיף לו יותר סלק ואישית גם הייתי משלב כאן מעט חזרת שתיתן kick. שני החומוסים הצבעוניים תובלו גם במעין פסטו/צ'ימיצ'ורי/סחוג ירוק וטעים. לצד החומוס הוגשו גם ירקות שונים. בשורה התחתונה זו יופי של מנת חומוס.


ניסינו גם קינוח. קינוחים בברים יכולים לעתים להוות סכנה לציבור בגלל עודפי סוכר מטורפים שיש בהם. המלצר שלנו ציין 3 אופציות לקינוחים: עוגת שוקולד חמה, מוס שוקולד וכנאפה home made. כל הקינוחים מתומחרים ב-35 ש"ח. הלכנו על מוס השוקולד. הוא הוגש בספל/גביע זכוכית וכמו שאר המנות היה נדיב בגודלו. המוס היה מוצלח וטעים, עם מתיקות מאוזנת. מה שפחות אהבנו זה את שילוב המרנגים במוס. מרנגים קטנים ופריכים ש"הטביעו" אותם במוס. לטעמנו היו הרבה יותר מדי מרנגים בתוך המוס. צריך לצמצם מאד את כמותם או אפילו לוותר עליהם לגמרי. (גם המלצנו את זה למלצר שיעביר הלאה. מעניין אם זה יקרה). בתחתית המוס היה גם מעין קראמבל שוקולדי חביב. בסה"כ קינוח באיכות טובה, ודאי ביחס למה שמצופה מבר.


אני לא יודע מי עומד מאחורי המקום. מי הבעלים, מי המנהלים ומי אחראי על תפריט האוכל והאלכוהול, אבל מי שהם לא יהיו, ניכר שהם יודעים את העבודה. המקום נראה הומה אדם מדי ערב, כבר בימיו הראשונים, והתפקוד של הצוות והמטבח הם טובים מהמצופה למקום בהרצה בימיו הראשונים. (שמעתי איפשהו שמי שאחראי כאן קשור לקבוצת הניהול של נלסון 33 שבין השאר אחראית גם על הטיילור מייד וגם שותפה במידה זו או אחרת בקונסיירז' וברום סרוויס. אם זה נכון זה מסביר את התפקוד הגבוה ואת איכות המשקאות).

בשורה התחתונה נהנינו מזוט אלור. המקום עצמו הוא כאמור מושקע ומגניב. לטעמי זה כרגע הבר עם האווירה והסטייל הכי טובים בעיר. כמו שאמרתי בהתחלה - תל אביב בגבעתיים... עכשיו רק נשאר לשפר את גזרת המסעדות בעיר. עם כל הכבוד לטיטו, צריך כאן מקומות נוספים ואיכותיים (שיהיו למשל פתוחים בשישבת). מה שבטוח, יש כאן מגמה מבורכת. שרק תימשך!



טוב הנה חזרנו (13/12/2016):

אותו מקום. אותן נפשות פועלות.
עבר חודש וקצת. ערב יום ג' חורפי וגשום. ישבנו על הבר. שעה 20:30. תוך חצי שעה נהיה מלא כמעט לגמרי. הקהל ממשיך להיות מגוון, אבל ניכר שאין כאן ילדים בני 18. זה מקום קצת יותר מתוחכם בשבילם (וטוב שכך. יש להם מספיק מקומות אחרים ברחוב).


ומה נשתנה?
על קיר הלבנים התעשייתי יש עכשיו ציור קיר גדול של פנים. זועפות משהו. לא הטעם שלי. אבל שיהיה.


בעניין התפריט והאלכוהול. כמה שינויים.
בגזרת הקוקטיילים הוסיפו קוקטייל חדש (שביעי - על בסיס ערק). המחירים שלהם לא השתנו.

תמחור מנות האוכל השתנה בחלקו (כצפוי). יש מנות ששמרו על אותו מחיר. יש מנות שמחירן עודכן מעט. העדכון מינורי. לעתים עלייה של שקל או שניים (בוראטה קפרזה למשל מ-46 ש"ח ל-47 ש"ח, הרינג ופלפלים חריפים מ-29 ל-31). יש מנות שהתייקרו בקצת יותר: טרטר דייגים ב-3 ש"ח וסוכריית דג ים ב-5 ש"ח. אם איני טועה זו העלייה המשמעותית ביותר. לא נורא.

השף כאן אגב הוא בחור בשם בני אזולאי שעובד כבר כמה שנים בברים של קבוצת נלסון ובין השאר הוא השף של טיילור מייד. יש לו ניסיון קודם כסו שף של פול אסנהיים (שף בכיר שמבשל לעשירון העליון) וכשף בבראסרי.

שתיתי יין לבן יבש (ויוניה של גמלא). חביב. אח"כ שהזמנתי שוב את המקסיקן מיול. אחלה קוקטייל.
השותפה הזמינה שוב את הפאלאו. בסוף קיבלנו שוטים על חשבון הברמן המצוין.

הזמנו פוקצ'ה אש תנור: פוקצ'ה עם 2 מטבלים. הפוקצ'ה כמו כל המאפים נעשית במקום. מחירה 24 ש"ח. היא הייתה די סטנדרטית. המאפה עצמו חביב עם טעם טוב של שום שהוברש עליה, אבל שני המטבלים היו די מאכזבים. הראשון הוא קערית קטנה (קטנה מדי) של שמן זית ובלסמי והשני הוא בכל לא מטבל: עגבניית שרי ממולאת בקרם גבינה פיקנטי. הייתי מעדיף לקבל כל מטבל אחר לפוקצ'ה. (למשל אחד החומוסים מארוחה הראשונה).

למנה הממשית הזמנתי הרינג ופלפלים חריפים. 31 ש"ח. צלחת נדיבה במיוחד שכללה לא מעט נתחי דג שמנמנים ואדמדמים/ורדרדים, פלפל ירוק חריף, כף שמנת חמוצה, בצל סגול, בצל ירוק, ביצה קשה, טוסטונים ומלפפונים קטנים חמוצים (קורנישונים). אחלה מנה. הפתיעה אותי גם בגודל וגם באיכות. דג טעים (שנכבש במקום) עם טעם נוכח אבל לא over מלוח כמו שקורה לעתים עם הרינג. שאר התוספות בנו כאן יופי של ארוחת ערב. התיקון היחיד שהייתי עושה זה להגיש ביצים 1/2 קשות, שהחלמון שלהם עדיין מעט נוזלי.


סיון הזמינה סביח בפיתה. שתי פיתות קטנות שהכילו חציל, עגבנייה, טחינה, פטרוזיליה, תפוח אדמה וביצה. 38 ש"ח. לצד הפיתות הוגש חומוס בצלוחית קטנה (חומוס חמצמץ ומיותר בעינינו). סיון נהנתה. סביח מוצלח. מתובל היטב עם פיקנטיות טובה בזכות מעט פלפל חריף שנכח שם. הפיתות שנאפות במקום (סחתיין) מוצלחות במיוחד. אווריריות וטעימות. שאפו לשף.


קינוח גם הפעם הוזמן. מוס השוקולד שתואר לעיל כבר לא קיים כאן. יש רק 2 קינוחים זמינים. כנאפה ביתית ועוגת שוקולד חמה. נדמה שהעלות 36 או 38 ש"ח. הסתכנו והזמנו את הכנאפה. זה התברר כבחירה טובה מאד. קינוח מפתיע מאד לטובה. עם מתיקות מאוזנת היטב (מה שתמיד מסוכן בכנאפה זו מתיקות יתר). קרם הגבינה היה טעים מאד. בכף היה קרם פטיסייר מוצלח ונכחה שם גם ריבת אפרסקים טובה מאד שהוכנה במקום ונתנה kick יפה לכל העסק. משום מה נכח באירוע גם איזשהו פרח צהוב מיותר (אמנם אכיל אבל מיותר). בסה"כ יופי של כנאפה.



שמחנו לראות שגם בביקור השני המקום שמר על סטנדרטים גבוהים גם באלכוהול וגם באוכל. אין ספק שזה מקום שמשדרג את גבעתיים גם בגזרת האלכוהול וגם בגזרת האוכל. יש כאן השקעה באוכל הרבה מעבר לסטנדרט הרגיל של ברים ופאבים, ואין ספק שמי שאחראי כאן על האוכל ועל המטבח מבין עניין. שרק יימשך כך.