יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

יריחו - המסעדה החדשה למדי של תומר אגאי (*) (ועידן פרץ) בשוק היווני ביפו

פוסט אחרון לשנת 2017 שבאה על סיומה. 
שנה רעה ומאכזבת לקולינריה הישראלית עם הרבה מדי מסעדות שנסגרו, חלקן איכותיות, ומעט מדי כאלה שנפתחו והיו מעניינות. אחת שעל הנייר הייתה מהיותר מעניינות היא מסעדת יריחו שנפתחה בסוף יולי השנה. מעניינת בגלל שני השמות המוכשרים שמאחוריה: תומר אגאי, השף של סנטה קתרינה המוצלחת מאד, ועידן פרץ שהיה סו-שף בפופינה היצירתית. השילוב בין האוכל הים תיכוני האיכותי והפשוט יחסית של סנטה קתרינה עם הטכניקות המערביות המודרניות של פופינה, יחד עם הלוקיישן הנהדר במתחם השוק היווני היפה שביפו, מבטיח רבות. אכן גם הביקורות עד כה היו די בסדר. כאלה שרוצות לפרגן ובעיקר מצביעות על הפוטנציאל, גם אם הוא עדיין לא ממומש.

בפייסבוק של המסעדה מתואר המוטו שלה: "יריחו היא מה שתעשה ממנה. בר מסעדה המציע גינה מפנקת ובר מוקפד עם בריזה של ים ואוויר של יפו. כור היתוך של מזרח ומערב, ישן וחדש, קליל ומחייב"... אז אמנם הבריזה מהים לא ממש מורגשת, אבל האוויר והאווירה היפואית בהחלט כן. המיקום מצוין. החצר אחלה. החלל מרווח ונעים, עם בר נחמד, מטבח עם טאבון שאפשר להשקיף אליו. התפריט מציע מנות ים תיכוניות ומזרח תיכוניות בניחוח יפואי. הכל נראה מזמין. התפריט כאמור הוא פרי יצירה משותפת של אגאי ופרץ. השף בפועל שמנהל את המטבח הוא עידן פרץ. לא יודע כמה תומר אגאי אכן מעורב היום בפועל במקום (חוץ משותפות השם על התפריט).


הארוחה הראשונה שלי ביריחו הייתה ב-28 ביולי, בשישי בצהריים, כשבוע אחרי שהיא נפתחה. ישבתי אז על הבר. המקום היה כצפוי די ריק (ימים ראשונים של פעילות וסרוויס שישי צהריים ראשון של המקום). המסעדה הייתה כמובן בהרצה ולא ציפיתי לגדולות ונצורות, לא מבחינת המטבח ולא מבחינת השירות. כן ציפיתי למנות טעימות ומגניבות למדי. הברמנית ששירתה אותי לא הייתה שירותית במיוחד. לא נתנה המלצות ולא התעניינה בהמשך מה דעתי על איכות המנות. זה עניין שחוזר בלא מעט מסעדות חדשות. נותני שירות שלא טורחים לקבל פידבק מהסועדים. כאילו מפחדים ממשוב שלילי, במקום לקחת ביקורת למקום בונה ומשפר (מומלץ במיוחד במקום חדש). חבל.


למנה הראשונה הזמנתי את אחת המנות המסקרנות: כדור ים קרוע: מוסר ים נא, פלפל שושקה, בורגול, לימון כתוש וצ'ילי. 44 ש"ח. מוגש כאן כדור אדום של פלפלי שושקה כבושים, שבתוכו מילוי מבורגול ונתחי מוסר נא, לימון כתוש וצ'ילי. הוא הוגש על מצע של יוגורט שתובל אם זכור לי נכון בנענע מיובשת. העסק היה חביב ולא יותר. הדג היה מעט אנמי ודהוי. טעמי המנה כולה נטו לכיוון החמצמץ וחסרו מעט עוקץ. ציפיתי ליותר, אם כי זו מנה שיש בה פוטנציאל.




המנה השנייה שהזמנתי גם היא נראית על נייר התפריט כאחת המנות המקוריות והמעניינות בו: פיצה יפואית עם קרם כרובית, זיתי קלמטה, בצל צלוי וסרדין כבוש. עלתה 49 ש"ח. המנה הזו מאד בוששה להגיע, למרות שלא היה עומס במטבח. קשיי תפעול של התחלה, יש להניח. למרבה הצער זו הייתה פיצה רעה. הפיצה הייתה יבשה לגמרי. כאילו עמדה יותר מדי זמן אחרי שיצאה מהטאבון. קרם הכרובית לא הורגש כלל. התוספות היו ממש קמצניות. (ראו בתמונה). היה כאן אולי זית וחצי, מעט מאד בצל ונתחון וחצי של סרדין. העיקר שפרגנו בעלים. פיצה מאכזבת ביותר. הברמנית/מלצרית אפילו לא טרחה לשאול איך המנה (וגם לא ממש התנצלה על האיחור בהגשת המנה). אדישות לא ברורה.



זו הייתה הארוחה הראשונה שלי ביריחו. מאכזבת משהו. עם כל ההבנה שזה היה שבוע ראשון לתפעול, עדיין אפשר וצריך לצפות להרבה יותר מכל הבחינות.


בדיוק חמישה חודשים חלפו להם:
יום שישי בצהריים 29/12. בין סידור ארונות לניקוי כיורים בדירה החדשה שלי (נטשתי את גבעתיים אחרי כ-10 שנות שכירות לטובת שכונת נחלת יצחק המנומנמת, החביבה והתל אביבית), קפצתי שוב ליפו, להסתובב ולנקות קצת את הראש. היות ואסיה בשוק הפשפשים סגורה בשעות הללו ובאונזה ישבתי כמה פעמים, החלטתי לתת שוב צ'אנס ליריחו. בכל זאת, תמה תקופת ההרצה.





הפעם ישבתי בפנים באחד השולחנות הקטנים. המסעדה הייתה 1/2 מלאה (או 1/2 ריקה). 3-4 מלצרים צעירים מאד שירתו את יושבי המסעדה. המקום נותר חביב. פה ושם קישטו ועשו מתיחות פנים קוסמטיות. במסגרת חגיגות חג המולד והסילבסטר שנחגגות במסעדות ישראל, קישטו את המסעדה באלמנטים דקורטיביים חג-מולדיים כאלה ואחרים. במסעדה נכח די.ג'יי שניגן מוזיקה די קולנית. אני מניח שבערב, כשהמקום ממלא תפקיד בלייני יותר כבר-מסעדה, והאלכוהול נמזג בכמויות, המוזיקה מתאימה יותר (היה שולחן של חבר'ה מבוגרים שדי סבל מהעניין).



זה התפריט הנוכחי. הוסיפו כמתבקש כמה מנות. הקפיצו (כצפוי) מעט את המחירים. התמחור כאן עדיין נראה די סביר, בסטנדרטים התל אביביים.


הזמנתי קוקטייל בשם Jericho על בסיס טקילה בלנקו, קירסאו תפוז דם וקמפרי. נדמה לי שעלה 44 ש"ח. הקוקטייל היה מוצלח וטעים, אבל הרגיש לי קמצני. 4 שלוקים לא גדולים והוא נגמר. הרבה יותר מדי קרח ופחות מדי משקה.


לא הייתי רעב בטירוף ולכן לא הזמנתי מנה שמוגדרת כעיקרית. הסתפקתי בשתי מנות ראשונות.
האחת: סלט בקר: בקר נא, לחם שום, איולי זעתר, עלים וצלפים ירוקים מטוגנים. 41 ש"ח. מנה בינונית למרבה הצער. כמות די קטנה של בקר שהיה כשלעצמו די אנמי. קוביות לחם שום יבשות שנראה שלא טוגנו באותו יום והושארו על-ידי בצלחת. עלי ארוגולה סתמיים. אפשר וצריך להוסיף כאן עלים נוספים ומעניינים יותר. איולי הזעתר היה חביב וטעים אבל היה צריך יותר ממנו. האלמנט הטוב ביותר היה דווקא הצלפים המטוגנים (היו 6-7 כאלה) שנתנו טוויסט חביב וטעים. ואני בכלל לא מת על צלפים.



המנה השנייה שהזמנתי הייתה צלחת ירוקה (לא ברור לי מה עבר עליי): קישואים, שעועית ועוד ירוקים (ברוקולי ושומר), צלויים בשמן שום, עם טחינת חציל שרוף. היו כאן גם צנוברים. מנה קטנה למדי שעלתה 37 ש"ח. קחו עוד 2-3 ש"ח ותגדילו אותה קצת. מבחינת טעמים, באופן מפתיע, זו הייתה המנה הכי טובה שטעמתי ביריחו, בין 4 המנות שאכלתי. הירקות היו עשויים היטב. הטחינה הייתה טעימה, אם כי הייתי שמח למעט יותר טעמים שרופים. הצנוברים הוסיפו עניין מרקמי. מנת ירק מוצלחת בסך הכל.



גם הארוחה השנייה שלי ביריחו לא הלהיבה. אם המנה הטובה ביותר שאכלתי כאן הייתה מנת ירקות ירוקים, כנראה שמשהו עדיין לא מתקתק מספיק טוב (לפחות לטעמי). גם בביקור הראשון וגם בשני הרגשתי שאין כאן יד נדיבה במיוחד, בניגוד לסנטה קתרינה שיודעת לתת תמורה טובה לכסף. (ראו הפיצה עם התוספות הקמצניות, גודל המנות וכמות המשקה בקוקטייל שלדעתי לא הייתה מספקת). חבל. למקום הזה יש פוטנציאל. זה בטוח. אבל בינתיים לדעתי הוא טעון שיפור, גם בעבודת המטבח, גם בכוונון המנות והתפריט וגם בשירות. אולי טוב יעשה תומר אגאי, שכבר הוכיח את עצמו מצוין בסנטה קתרינה, אם ייכנס לנהל את המטבח ואת המסעדה לכמה שבועות, ולא יסתפק ברישום שמו על התפריט.

בתקווה לשנה קולינרית מוצלחת ומעניינת יותר בשנת 2018.


(*) תומר אגאי נפרד מהשותפות בשלב די מוקדם.

לפי כתבות המסעדה נסגרה ככל הנראה מתישהו בספטמבר 2019. בחודש-חודשיים האחרונים החל לפעול שם מקום בשם סר עבדול - בר אוכל של בוגרת מאסטר שף ששמה ליאור אוחיון. השוק היווני ביפו למרות יופיו והפוטנציאל הטמון בו הוא אזור קשה למסעדנים.


יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

חיפה - פסטיבל האוכל הערבי א-שאם וארוחה על הבר במסעדת תלפיות

בין ה-13 ל-15 בדצמבר חגגו בחיפה (בעיר התחתית) זו השנה השלישית את פסטיבל א-שאם (לבנט בערבית), פסטיבל האוכל החוגג את המטבח הערבי השאמי, מהלבנט, עם אוכל שמקורו מהעיר חאלב בסוריה, לבנון, ירדן והנגב. גם בשנה שעברה ביקרתי ונשנשתי ביס כזה או אחר. בין היתר, גם השנה וגם בשנה שעברה, התארחו מסעדנים ושפים מרחבי הארץ בחומוסיות חיפאיות והגישו מנות חומוס שלהם. אשתקד טעמתי חומוס של מתן אברהמס מהדסון באבו מארון, חומוס עם שורטריב בבישול ארוך. היה נחמד (לא יותר).

הגעתי לחיפה בכלל כדי לחתום על חוזה שכירות לדירה בת"א מול בעל בית חיפאי ועוה"ד החיפאי שלו. במקרה זה יצא ביום ד' ה-13 בדצמבר והסתדר יפה עם הפסטיבל. תכננתי לחטוף מאפה בוקר כלשהו באחד מ-33 המקומות שאירחו את הפסטיבל (מסעדות, מאפיות, חומוסיות וברים), להסתובב קצת בין הדוכנים, ואחרי החתימה לאכול ארוחת צהריים מאוחרת באחת המסעדות. לנשנוש הבוקר נבחר בורקס טורקי מאיזמיר ואת ארוחת הצהריים בחרתי לאכול במסעדת תלפיות בשוק תלפיות (ההתלבטות הייתה בינה לבין רולא). 


בורקס טורקי מאיזמיר:

אחרי הנחיתה בתחנת רכבת מרכז השמונה פסעתי לאיטי לכיוון הבורקס הטורקי מאיזמיר. בורקסיה שיושבת בעיר התחתית, באזור השוק הטורקי המתפתח, שסמטאותיו כוללים לא מעט מקומות אוכל, בתי קפה וברים. 

כל מקום שמארח במסגרת הפסטיבל "מסומן" בשלט גדול ומקבל מספר (כאמור מ-1 עד 33 השנה). בורקס טורקי מאיזמיר קיבלו את המספר 12. בשלט מתוארת המנה המסורתית שמוצעת כמנת הפסטיבל.


זו ויטרינת הבורקסים. כולם טריים ונעשים במקום. בעלי המקום בעמוד הפייסבוק שלהם כותבים שהם משתמשים בטחינה גולמית ולא במרגרינה, חמאה או שמן בכל תהליך עשיית הבצק. בהנחה שזה אכן כך סחתיין עליהם. 


הזמנתי את בורקס הספיישל שהוגש כמנת הפסטיבל: בורקס זעתר וג'בנה. עלה 19 ש"ח. מנה מכובדת וטעימה מאד. בצק טעים. מילוי טעים מאד במינון נכון של בצק למילוי. עגבניות, חריף, ביצה קשה, חמוצים וזיתים בצד. בורקס כהלכתו. בהחלט אחד המספקים שאכלתי השנה.



הבורקס הזה החזיק אותי יפה עד שעות הצהריים המאוחרות. המשכתי להסתובב קצת ברחבי העיר התחתית בין המקומות והדוכנים. זו הייתה שעת לפני הצהריים ביום הראשון של הפסטיבל ולכן באופן יחסי היה די ריק. לאחר מכן התחלתי לטפס רגלית במעלה הכרמל (למשל דרך מדרגות שפינוזה שבתמונה) לכיוון משרד עוה"ד.


החתימה אגב התנהלה כמו שצריך ולשביעות רצון 2 הצדדים...
יצאתי מעוה"ד והתחלתי לרדת רגלית לכיוון שוק תלפיות. בסביבות 14:30 כשאני רעב במיוחד נכנסתי למסעדת תלפיות, חמארת/מסעדת דגים ופירות ים בשוק.


תלפיות - חמארה בשוק תלפיות בחיפה

תלפיות היא מסעדת שוק או חמארת שוק (או חמארת שף לפי האתר שלהם) שנפתחה בתחילת 2015 ע"י אילן פרון, תל אביבי במקור, שעבד בין השאר בננוצ'קה ובהרברט סמואל. הוא פתח מקום צבעוני ושמח בלב שוק תלפיות המנומנם למדי בשכונת הדר. השוק הוותיק והצנוע הזה רחוק מאד מאחיו הירושלמיים והתל אביביים הגדולים וההומים. הבעיה המרכזית שלו היא שהוא אינו שוק מקורה ואינו מדרחוב. דוכניו וחנויותיו יושבים על המדרכות משני עברי רחוב סירקין שהוא נתיב תחבורה. לכן, אין בו כמעט מקומות אוכל ובילוי. תלפיות הייתה פחות או יותר סנונית ראשונה בתחום, וחוץ ממנה ועוד כמה מקומות פשוטים (מאפיות, פלאפל, פיצה וכו') אין עדיין ממש התפתחות קולינרית משמעותית במתחם.



לאחרונה גילו מדורי האוכל בתקשורת את החמארה החביבה הזו. ביוני ביקר בה אבי אפרתי מוואלה וחזר מרוצה: "בחמארה הקטנה והמקסימה בשוק תלפיות בחיפה, ניכר שיש במטבח טבחים עם כישרון, אהבה לאוכל ויד טובה אמיתית". לפני כחודש ביקר בה גם שגיא כהן והשתפך כבר בכותרת: "האם שתיים מהמסעדות הטובות ביותר בישראל נמצאות היום בחיפה? באמצע שוק תלפיות החיפאי שוכנת לה חמארת דגים משובחת במיוחד". (הראשונה אליה התכוון המשורר היא רולא). בקיצור - יצרו ציפיות החבר'ה. אני למוד ניסיון ולכן אני משתדל להגיע בלי ציפיות.

תלפיות מציעה מנות שנשענות על תוצרת מקומית ועונתית בדגש על דגים ופירות ים טריים. התפריט, שלפי שגיא כהן אחראים עליו חיים רביבו פול, גיא בז'ור ורועי היימס, הוא תפריט מבוסס דגים ופירות ים שמתחלף מדי שבוע. יש גם אגף קבוע של מאכלים גרוזיניים, זכר לימי ננוצ'קה (פרון אמר לי שזה זכר לרומן גרוזיני שלו)...

המקום מעוצב בפשטות, עם סטייל ים תיכוני באווירת שוק. הרבה צבעים, פרטי וינטג', בר עץ שמציץ למטבח, רצפה מעוטרת וכמה מתחמי ישיבה, בפנים ובחוץ. אני הגעתי בשעת צהריים די מאוחרת וישבתי על הבר. מי ששירת אותי היה אילן פרון עצמו ומלצרית חביבה ותקשורתית ששמה ויקטוריה (או משהו בסגנון). חוץ ממני היו סועדים ספורים בלבד.






במסגרת פסטיבל א-שאם אירח אילן פרון את השף העכואי המוכשר והמדובר אוסאמה דלאל (כרגע נטול מסעדה אחרי שמאייאר נסגרה). מנת הפסטיבל המוצעת של דלאל הייתה מקלובה תמנונים עליה דווקא ויתרתי. דלאל עצמו ישב באחד השולחנות בחוץ ונשנש משהו. נתתי את מבטחי בחבר'ה: אמרתי רק שאני רעב ואוכל כל ואמרו לי שיהיה בסדר... קיבלתי צ'ייסר ראשון של אוזו והזמנתי גם בירה וחיכיתי למנות. נאמר לי שנתחיל עם 2 מנות ראשונות ואז נמשיך לפי צורך.

זו הראשונה שהגיעה: מנת סרדינים ה"כבושים לרגע". 52 ש"ח. מנה מכובדת של סרדינים טריים (נידוגו באותו בוקר לדברי פרון) בכבישה עדינה שהונחו על סלט של מלפפונים, רוקט, בצל אדום, קולורבי כבוש וגם חציל מאודה (מצוין). המנה הייתה טעימה ומרעננת אבל לא מרגשת. כל הרכיבים, במיוחד הדגים עצמם, היו טריים וטובים, אבל אישית הייתי שמח לכבישה מעט פחות עדינה של הסרדינים. עוד טאץ' קטן של מלח גס איכותי ועוד הזלפה קלה של שמן זית חזק וטוב. פרון אמר לי שבגלל הכבישה הקצרה עלולה להיות התנגדות מסוימת בביס. הדג דווקא התמסר יפה. בסה"כ מנה פשוטה וטובה.




יחד עם המנה הנ"ל קיבלתי גם צלחת של לחם זיתים מוצלח עם חמאה. טוב.

המנה השנייה הייתה מנת סביצ'ה פריקי: סביצ'ה פלמידה (נדמה לי) בסומאק שהוגשה על מצע של פריקי לצד יוגורט, שום קונפי ופלפלי חלפיניו. 62 ש"ח. מנה טובה מאד שעשויה מדג טרי מעולה, אבל גם בה היה חסר לי אלמנט טעם שיעיף לי את הסכך... גם היא הייתה מעט עדינה מדי. עוד טיפה שום, קצת יותר חריף, עוד טאץ' של מלח. משהו. כך או כך, זו גם הייתה מנת דג טובה ואיכותית.



בין לבין מולאה כוס הצ'ייסר שלי עוד פעמיים באוזו הטוב (קפריסאי לפי התווית), תוך השקת לחיים עם החבר'ה על הבר. בניגוד לאקט התל אביבי המגונה שבו לעתים מחייבים אותך על הצ'ייסרים האלה, "בטעות", כאן כמובן לא חויבתי. סתם כך חביבים כאן עם הקליינטים האלמוניים על הבר. הכנסת אורחים חיפאית שכזו. נחמד.



אחרי שתי המנות הראשונות המשכתי למנה נוספת שאפשר להגדיר כעיקרית: קלמרי דבאש (או דאבש): קלמרי צרוב עם מלפוף (כרוב אפוי) בדבאש (דבש ענבים), שקדים קלויים וזעתר טרי. 98 ש"ח. עוד מנה נדיבה שהייתה המנה הכי טובה בארוחה. בהחלט מנה משובחת, הפעם עם ה-wow factor הנדרש. מנת קלמרי מצוינת שמפיחה עניין בחומר הגלם החביב אבל הקצת שחוק הזה. כל האלמנטים במנה היו טובים וטעימים מאד והשילוב עם דבש הענבים והמלפוף עבד היטב.



כאן סיימתי. יצאתי מפוצץ ומבושם קלות. היה נחמד, היה ממש נחמד. אחלה מקום. די חסרים כאלה מקומות בתל אביב לטעמי, שמציעים תפריט מקומי של דגים ופירות ים טריים, איכותיים ופשוטים, בלי משחקים ובלי פלצנות, אבל עדיין עם טאץ' מעניין יחסית. השירות כאן היה חברי, לבבי ובגובה העיניים עם הכנסת אורחים ראויה לציון. את הבירה אגב (לאגר ששכחתי את זהותו) שכחו לגבות ממני.

מי שקרא את ביקורתו הנלהבת של שגיא כהן בהארץ עלול להגיע לכאן עם ציפיות בשמיים (או בים לנוכח התפריט) ואולי להתאכזב או לא להבין על מה המהומה וההייפ. אני כאמור סומך רק על עצמי ולוקח בערבון מוגבל ביקורות כאלה ולכן נהניתי, גם אם זה לא היה מושלם מבחינת הטעמים. בשורה התחתונה תלפיות היא מקום נעים, טעים וכיפי, עם אווירה טובה וחומרי גלם איכותיים, אבל ממש אי אפשר להגדיר אותה כמסעדה מעולה שהיא אחת המסעדות הכי טובות בישראל, אליבא דרבנו שגיא כהן. בואו לא ניסחף. ועדיין, זה מקום שאשמח לשוב אליו גם בשנה הבאה כשאחזור (אנשאללה) לחיפה לחדש חוזה...


יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

קפיטריה - המסעדה החדשה מבית קפה אירופה ב- TLV Fashion Mall

בנובמבר האחרון נפתחה קפיטריה (Cafeteria), בחזית קניון האופנה של גינדי ברחוב החשמונאים בתל אביב. על המקום אחראים הבעלים של מסעדת קפה אירופה בשדרות רוטשילד: דוד טור, שלומי זידן, מוטי אלה ואורי חזיזה. השף שאמון על התפריט ועל המטבח הוא ליאור הדס (שבין השאר היה סו שף בשילה ובמונא בירושלים). קפיטריה היא מהמקומות שקשה להגדיר. מסעדה, בית קפה, ביסטרו. מקום שמגיש גם ארוחות בוקר ובראנצ'ים, גם עסקיות צהריים, גם ארוחות ערב, גם קפה ומאפה וגם קוקטיילים לעת מצוא. הכל הולך. כל מה שירצה את העוברים והשבים בקניון ואת עובדי האזור (אני אחד מהם. הם יושבים ממש מולי).

שנת 2017 תיזכר כשנה עגומה למסעדנות הישראלית. הרבה מסעדות בולטות ומושקעות נסגרו: רפאל, בינדלה, לוקה ולינו, אחוזת בית 3, קימל, קפה אל נור, ג'ונתן פוד קלאב, סרדיניה, טוטומה, מאייאר. זו רשימה חלקית מאד וזה רק בתל אביב. מעט מדי מסעדות מעניינות נפתחו. רוב המקומות הם או כשרים (ק-פה האנוי למשל), או אוכל רחוב (Bunz), או ברי אוכל (קאב קם), או יפניות (שיראטויה). מסעדות שף של ממש כמעט לא נפתחו. יא פאן שהיא גם יפנית אבל קצת אחרת היא אחת היחידות. (אליה הצטרפה לאחרונה מנסורה). אז כשנפתח מקום מושקע יחסית כמו הקפיטריה עם אנשי אוכל מנוסים מאחוריו, זה כבר סוג של בשורה, אפילו אם מדובר בסה"כ במסעדה שמגישה אוכל קלאסי להמונים בתוך קניון מסחרי. 


מטבע הדברים, הכי פשוט מבחינתי זה לנסות את קפיטריה בצהריים. פשוט לחצות את הכביש. בינתיים יצא לי לשבת שם פעמיים. על הבר. בפעם הראשונה זה היה כ-10 ימים מפתיחת המסעדה, מתישהו בתחילת דצמבר. בפעם השנייה זה היה כשבוע לאחר מכן. יש כמה מתחמי ישיבה בחלל הגדול של המסעדה (קראתי שהוא מכיל כ-200 מקומות ישיבה). יש מקומות בחוץ (למעשנים ולחבר'ה שנורא רוצים לבהות ברכבים שחוצים את רחוב החשמונאים), יש מקומות בשני מפלסים בחלל הפנימי ויש גם בר. יהיו גם מקומות ישיבה מחוץ למסעדה בחלל הקניון עצמו. המקום מעוצב ומושקע למדי, כשהצבע השולט הוא צבע ורוד עתיק (כך קראתי שמכנים אותו בכתבות יח"צ). אני ממש לא אוהב את הצבע הזה, אבל זה אני. עניין של טעם כנראה.




זה תפריט עסקיות הצהריים בארוחה הראשונה שלי. בוחרים ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית. מקבלים גם לחם. כמו שאפשר לראות יש כאן תפריט שידבר לקונצנזוס, כזה שיתאים לכל חך. פסטות, המבורגר, פיש & צ'יפס, שניצל, המבורגר, קבב טלה ועוד. ישבתי כאמור על הבר והמסעדה הייתה ריקה למדי בארוחה הזו (זה היה אחד הסרוויסים הראשונים של עסקיות צהריים שם).


יש תוספות אפשריות של סלטים ומנות נוספות, למי שלא בא לו עסקית מלאה. תפריט הערב מעט שונה ויש בו עוד כמה אופציות. בנוסף אמור להיות (או שכבר יש?) תפריט בראנצ'ים וכריכים. יש גם עגלת מאפים וקפה שפועלת משעות הבוקר מחוץ למסעדה, בשטח הקניון.


קיבלתי לחם עם חמאה לצדו. סטנדרטי.



למנה ראשונה בחרתי במנת דגים בכבישה עדינה עם שום ושרי קונפי. היה שם גם צ'ילי חריף. הדגים היו סלמון ואם אני זוכר נכון גם אינטיאס. לקפה אירופה של אותם בעלים (והשף שרון כהן משילה) יש ספק דגים טוב. הדגים היו טובים וטריים. הכבישה לטעמי הייתה עדינה מדי, למרות המרכיבים עזי הטעם (שום קונפי, צ'ילי). אפשר להיות פחות עדינים. (להשתמש למשל בשמן זית חזק יותר ובעוד טיפה מלח גס. זה יעשה את העבודה).



המשכתי עם דגים גם בעיקרית: פיש & צ'יפס. הצ'יפס לא היה ממש צ'יפס אלא תפוחי אדמה שלמים קטנים שנאפו/טוגנו על קליפתם. העשייה שלהם הייתה טובה והם היו טעימים (פריכים למדי בחוץ ורכים למדי בפנים). נתחי הדג (בכמות נדיבה) היו נתחי קאט-פיש (מוכר גם כבסה, דג לבן ממשפחת השפמנונים). גם הדג טוגן במקצועיות. היה פריך בחוץ, רך מאד בפנים ולא שמנוני. לטעמי גם הוא כשלעצמו היה עדין מדי. אפשר היה להוסיף מעט מלח לבלילת הטיגון. רוטב הטרטר המוצלח והטעים (טרטר עשבים) וגם הלימון עזרו ונתנו את העוקץ הנדרש. בסה"כ מנת פיש & צ'יפס טובה. מחירה לצרכן שקבע גם את מחיר העסקית היה 72 ש"ח.



בסה"כ היה לא רע בכלל. אפילו טוב ביחס למסעדה שפועלת רק זמן קצר. יצאתי שבע מאד מהעסקית הזו. עסקית ראויה. ניכר שהמסעדה מנוהלת ע"י אנשים מנוסים (גם בשירות על הבר וגם במטבח).




עסקית שנייה בקפיטריה:

כעבור מספר ימים (נדמה לי שזה היה ב-7 או ב-8 בדצמבר) שוב חציתי את הכביש בצהריים. שוב על הבר. הפעם המסעדה הייתה מלאה למדי. כולל מפורסמים שישבו (קיציס, יעקב פרי. לא ביחד). תפריט העסקיות נותר זהה למעט שינויים מינוריים: הוספת כמה שקלים בשתיים מהראשונות (ארנצ'יני וארטישוק פלאנצ'ה) והגדלת מנת האנטריקוט וייקורה מ-220 גרם ב-128 ש"ח ל-300 גרם ב-159 ש"ח. 31 ש"ח תוספת ל-80 גרם בשר. יקר הבשר בארץ...


הפעם הלכתי על מנות בשריות. לראשונה: כבד קצוץ שהוגש עם הרבה בצל מטוגן. לצדו הגיע אותו לחם סטנדרטי. הכבד היה איכותי וטעים. לא כבד קצוץ דק דק, אלא כזה שקצוץ כמו שצריך, מעט גס. כבד קלאסי וטוב שהדבר היחיד שחסר לי לידו זו חזרת חריפה טובה.


לעיקרית הזמנתי את מנת נתח הקצבים: נתח קצבים 120 גרם עם צ'ימיצ'ורי ואיולי חרדל, מוגש עם תפוחי אדמה. עלות המנה והעסקית: 69 ש"ח. בדר"כ 120 גרם בשר כמנה עיקרית לא מספקים אותי, אבל לא הייתי מאד רעב ולכן זה סיפק אותי. הנתח נצרב במקצועיות לדרגה הנכונה (מדיום אדמדם) והיה בהחלט טעים וטוב. אפילו הופתעתי לטובה מאיכותו. שאר המרכיבים התאימו בול. איולי החרדל צריך לטעמי קצת יותר נוכחות (חרדל יותר חרפרף למשל, או לעשות טרנספורמציה לאיולי חזרת). בסה"כ נהניתי.



למידת הרעב שהגעתי איתה למסעדה זו הייתה עסקית מספקת. היא בהחלט הייתה איכותית וטעימה. מעט טובה יותר מהארוחה הראשונה שלי בקפיטריה כמה ימים לפני כן. בעסקית הראשונה חשבתי להזמין פאי לימון שראיתי שמוגש לאחד השולחנות. הוא בדיוק אזל. אז היות ונותר מעט מקום הזמנתי את הקינוח בארוחה השנייה. נדמה לי שעלה 38 ש"ח (אולי 40). קינוח טוב. קלאסי. אני מאד אוהב קינוחי לימון ומעדיף שיהיו לימוניים ועם מתיקות מעודנת. הקינוח הזה נעשה במקצועיות אבל נטה מעט לכיוון המתוק. טיפה פחות סוכר וטיפה יותר לימון וזה היה נהדר. (בדיוק כמו המרנג הטוב שנח על קרם הלימון. טיפ-טיפה פחות סוכר).



אחרי שתי עסקיות די ברור שקפיטריה כאן להישאר. הלוקיישן הוא מרכזי. יש קהל פוטנציאלי גדול שימלא את המסעדה ברוב שעות הפעילות: המון עובדי האזור, באי הקניון שנראה שכמותם הולכת וגדלה לאחרונה, ועוד מעט גם תושבי "שכונת גינדי" שנבנית במתחם שמאחורי הקניון. הקונספט של בית קפה בבקרים, מסעדת עסקיות בצהריים ומסעדה בערב נראה לי נכון (האמת שאין לי מושג מה קורה במתחם בשעות 20:00-22:00). התפריט הוא כזה שכל אחד ימצא בו מה לאכול. שוב - משהו שלדעתי הוא נכון למיקום של המסעדה בתוך קניון מסחרי, בלב אזור שמשלב עסקים ומגורים.

אני מקווה שתמחור המנות יישמר (למרות שמניסיון שלי די ברור שהמחירים יקפצו באחוז מסוים. ימים יגידו). כך או כך, יש כאן אופציה חביבה ומגוונת לעוברים ולשבים. אין כאן בשורות קולינריות או ניסיון להיות חדשני ויצירתי, יש אפילו שמרנות מסוימת. (אולי זה המתכון להצלחה במציאות הקולינרית העגומה של ימינו). אני לא חושב שהייתי מגיע במיוחד לשבת כאן לארוחת ערב מושקעת, אבל כאופציית בוקר, צהריים, בוהריים, קפה ומאפה או ערב קלילה, קפיטריה מסתמנת כמקום ראוי.



עדכוני הקפיטריה מ-2019:

לקבוצת קפה אירופה הצטרף בפברואר 2019 שותף חדש. לא אחר מיונתן רושפלד, שמתגורר ב"שכונת גינדי" הצמודה. הוא גם בנה תפריט חדש ואף נצפה מבשל שם לפרקים.

יצא לי לנסות פעמיים-שלוש את העסקיות החדשות של רושפלד בקפיטריה בתחילת אפריל ובאמצע מאי. לא הרגשתי שהמעורבות של השף-סלב הביאה בשורה גדולה. בארוחות שנכחתי בהן התפוסה לא הייתה גדולה מזו שהייתה לפני כן.



 זה היה התפריט בתחילת אפריל. עסקית עם מבחר צלחות קטנות ועיקרית, במחיר העיקרית.


הצלחות הקטנות. חצילים מ-2 סוגים וסלט כרוב. כולם סתמיים למדי. בצד הוגש גם לחם עם חמאה.


המבורגר בקר 220 גרם בצלחת עם רוטב פלפלים מעושנים. 68 ש"ח. בצד צ'יפס סתמי. מנה לא טובה. המבורגר שהוגש בדרגת well done ולא מדיום כמבוקש. (לא החזרתי כי לא היה לי זמן). רוטב פלפלים במרקם קצת גרגרי שהיה די אנמי, לא מספיק מעושן וחסר פיקנטריה.




עסקית שנייה נאכלה באמצע מאי.
הפעם הייתה צלחת של מעין אנטיפסטי עם חומוס סלק ובצד לחם. הירקות היו בינוניים, עשויים יתר על המידה ולא מספיק מתובלים וגם חומוס הסלק היה בסדר ולא יותר.


שוב הלכתי על המבורגר. הפעם בלחמנייה. המבורגר עם איולי שום שחור וגורגונזולה. משהו כזה. נדמה לי שעלה 74 ש"ח. אולי קצת פחות. הפעם העסק היה טוב יותר. ההמבורגר היה עשוי מדיום כמו שביקשתי. התיבול היה טוב והגבינה ואיולי השום השחור נתנו את ה-kick ושדרגו את המנה. המבורגר לא מדהים אבל בהחלט טוב. הצ'יפס בצד - שגרתי ובינוני. חבל הלא מגישים אותו עם מטבל ראוי (שהוא לא מיונז או קטשופ מסחריים ילדותיים כמו שמוצע כאן).


הייתה עוד ארוחה בין לבין בה אכלתי שניצל ופירה (שגרתיים לגמרי).

בסה"כ בעידן רושפלד אכלתי ארוחה אחת בינונית לגמרי ושתי ארוחות בסדר פלוס. שום דבר ראוי לציון, יוצא דופן או איכותי במיוחד. לא הרגשתי שרושפלד משדרג כאן משהו במסעדה. בגלל הקרבה למשרד והעניין שלי לגוון את ארוחות הצהריים שלי אני מניח שאמשיך מדי פעם לנסות כאן את העסקיות, בתקווה שהרמה הטובה של ההמבורגר הנ"ל היא שתקבע את הרף מעתה.