יום שבת, 17 ביוני 2017

לונדון חלק ד' - במקצב לטיני

ב-3 ביוני התקיים גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ליובנטוס, בקרדיף. (שעה 19:45 שעון לונדון). יכולתי להישאר במלון ולראות שם את המשחק, אבל החלטתי לחפש איזה בר/פאב שמקרין את המשחק. הסתובבתי ברחובות Soho ו-Covent Garden. יש שם שפע עצום של מקומות ובחלקם גם הקרינו את המשחק, אבל אלה שבדקתי היו מפוצצים לחלוטין. לא התחשק לי לשבת באיזה מקום צפוף ולא נוח אז הסתובבתי קצת והחלטתי לוותר על הצפייה ב-live, להסתפק בעדכון בנייד, ובמקום ללכת לאכול איפשהו.

חיפשתי משהו קליל יחסית, כי עדיין הייתי די מלא מארוחת הצהריים ב-Gymkhana. חשבתי על Barrafina, טאפאס בר ספרדי, בעל 3 סניפים בלונדון. הראשון שבהם, Barrafina Frith Street, נפתח כבר בשנת 2007 ולפני כשנה עבר למיקום חדש ב-Dean Street, שניהם בשכונת Soho. הסניף המקורי גם מחזיק בכוכב מישלן משנת 2015. ב-3 המסעדות אין הזמנות מראש. צריך לבוא ולקוות שיש מקום. תחילה ניסיתי את הסניף הממושלן ב-Dean Street. חבל על הזמן. היה מפוצץ עם 8-10 אנשים בהמתנה. כנ"ל הסניף השני ב-Drury Lane (מעט צפונית מ-Covent Garden). אז הדרמתי לסניף השלישי ב-Adelaide Street שנמצא לא רחוק מכיכר טרפלגר. שם לשמחתי היה מקום מיד.



Barrafina Adelaide Street - טאפאס בר ספרדי

המסעדה הזו נפתחה ע"י הבעלים של Barrafina המקורית, האחים סאם ואדי הארט (Sam & Eddie Hart), ביולי 2014. השפית בפועל, עד פברואר השנה, הייתה שפית ספרדייה, Nieves Barragán Mohacho, מבילבאו במקור. השפים האחרים בכל המסעדות אף הם ספרדים ולחלק מהמלצרים ששירתו על הבר היה מבטא ספרדי. בקיצור - ספרד בלונדון.

המסעדה ב-Adelaide Street זכתה לביקורות מהללות, שבחים, פרסים ותארים מימיה הראשונים. בין השאר תואר המסעדה החדשה של השנה של עיתון ה-Evening Standard ב-2015 ומסעדת השנה של Observer Food Monthly של ה-guardian ב-2016. ברשימת 100 המסעדות הטובות בבריטניה של Estrella Damm National Restaurant Awards (של מגזין restaurant) שמתפרסמת אחת לשנה (סקר שנערך בקרב שפים, מסעדנים, מבקרי מסעדות וכתבי אוכל) היא דורגה במקום הראשון בבריטניה (!) בשנת 2015, במקום השני ב-2016 ובמקום החמישי השנה (פאלומר של אסף גרניט מדורגת במקום ה-14 השנה. Gymkhana במקום ה-22). אין ספק שזו מסעדה שאנשי אוכל אוהבים מאד.

המסעדה קטנה, מודרנית ומינימליסטית לגמרי. היא בנויה ממטבח תעשייתי פתוח, חדיש ומשוכלל, שלאורכו ניצב בר ארוך עשוי משיש, בעל 29 מושבי בר בלבד.אלה כל מקומות הישיבה. אין שולחנות. הקירות לבנים. התקרה לבנה. מאחור יש מראות גדולות ומעט תמונות מצולמות מפוזרות בחלל. הסועדים כולם יכולים לצפות בעבודת הטבחים והכנת המנות. לטבחים באמת אין אפשרות לחפף כאן ולעגל פינות. אני ישבתי במקום היחיד בערך שהיה פנוי, שהיה בצד המסעדה. לא המיקום האידאלי לצפייה באקשן, אבל עדיין נחמד. 





את התפריט מקבלים על דף שעליו יונחו בהמשך המנות. כל המנות הן מנות ספרדיות קטנות ובינוניות שנעשות בטכניקות מודרניות. מנות מאד פשוטות ונקיות עשויות מחומרי הגלם הכי טריים ואיכותיים. המנות שאינן זמינות נמחקות ע"י המלצרית בעט. במקרה שלי רק מנת אזני חזרזיר חלב (suckling pig) נמחקה. יש כאן לא מעט קטגוריות של מנות טאפאס ספרדיות: נשנושים, בשרים קרים, מטוגנים, טורטיות, מאכלי ים, מנות גריל, ירקות וקינוחים. רוב המנות נעות מ-4-5£ עד 9-10£. המנות הכי יקרות עולות 16.5£. התפריט זהה בחלקו לשאר הסניפים של Barrafina ובחלקו שונה. מעבר לאוכל יש כמובן הרבה אלכוהול, בעיקר ספרדי, עם יינות, שרי, קוות ועוד. אני הסתפקתי בבירה Estrella Galicia.



הלכתי על מנות יחסית קלילות.
הראשונה שבהן מקטגוריית פירות הים: קרפצ'יו שרימפס ודג בוניטו. 8£. בוניטו הוא דג ממשפחת הקוליסיים שכוללת גם את הטונה, המקרל והפלמידה. זה דג שפחות נחשב בעולם, אבל ביפן, כך קראתי, הוא נחשב כחומר גלם מעולה למנות נאות, קצת אחרי הבלו-פין טונה ובאותו מעמד של yellow tale (תודה למומחה הדגים גיל ססובר והמדור שלו ב"הארץ" 52 שבועות - 52 דגים ופירות ים). זו הייתה מנה מעולה. דג ופרי ים נאים, טריים וטעימים מאד. התיבול כאן הוא מינימליסטי: שמן זית (מעולה שבמעולים), מיץ לימון או ליים, מלח ים שחור ומעט פטרוזיליה לעיטור. לא צריך יותר מזה כלום. תענוג.



המנה השנייה היא מקטגוריית הירקות: סלט שעועית לבנה, שומר וסלמון מעושן. 7£. זה בעצם מעין סלט קר וטעים. הסלמון הטרי, בעישון ביתי, היה מאיכות פנטסטית ומעושן קלות. התיבול גם כאן נשען על שמן זית מעולה. השומר מופיע כאן גם בקוביות קטנות בסלט עצמו וגם כעשב תיבול. בסה"כ עוד מנה פשוטה אבל טובה מאד.



המנה השלישית מקטגוריית הבשרים: לשון עגל צרובה וקוביות תפוחי אדמה. שיטת העשייה של הלשון היא braising שזו מילה שאין לה ממש מקבילה בעברית (braised ox tongue). זו בעיקרון שיטה בה "סוגרים" את הנתח על אש גבוהה ואז ממשיכים בישול בכלי בישול מכוסה על אש נמוכה עם מעט נוזל, כך שיש אפקט של אידוי. זה יוצר נתח רך ועסיסי. כך אכן היה נתח הלשון הנהדר שאכלתי. לשון רכה, נימוחה וטעימה במיוחד, עם רוטב בשר חרפרף (צ'ילי אדום) סמיך ושומי, ולצדם קוביות תפוחי אדמה שנצרבו קלות אף הן אחרי בישולן. שוב - מנה ביתית ופשוטה - שעשויה מושלם.



זו הארוחה הקלה למדי שלי ב-Barrafina ברחוב אדלייד. היה טעים ומהנה, והשירות היה חביב ויעיל. יש כאן מקום איכותי שנותן כבוד לאוכל ולחומרי הגלם. לפעמים פשטות היא העניין. אני לא יודע אם זו מסעדה שאכן מצדיקה את הסופרלטיבים, הפרסים והזכיות שאת חלקם פרטתי למעלה. נדמה לי שהם קצת מוגזמים. עם כל הכבוד לאיכות של Barrafina, יש בבריטניה בכלל ובלונדון בפרט הרבה מאד מקומות יותר מקוריים ומעניינים, אבל אני לא אתווכח עם ההצלחה והאהדה לה היא זוכה.

חזרתי למלון. מלא, עייף ומרוצה. במזל תפסתי תקציר ארוך של גמר הצ'מפיון באחד מהערוצים והלכתי לישון. בסביבות 5 בבוקר התעוררתי מהודעות הווטסאפ שהתעניינו בשלומי אחרי הפיגוע שהיה באזור Borrough Market באותו לילה. על בוקר וצהרי יום המחרת כתבתי בחלק הקודם.


אני קופץ לערב של ה-4 ביוני. למעשה יום הטיול המלא שלי בלונדון. אחרי הטיול הרגלי הארוך בבוקר לאזור ה-Tower Bridge ואחריו ל-Brick Lane ו-Shoreditch, והארוחה המעולה ב-Smokestak בצהריים, חזרתי למלון אחה"צ למנוחה ויצאתי שוב לסיבוב בשכונת פיצרוביה (Fitzrovia) הצמודה למלון שלי. המטרה הקולינרית: ארוחת ערב אחרונה בהחלט שהוזמנה מראש במסעדת Lima Fitzrovia.



Lima Fitzrovia - מסעדת כוכב מישלן פרואנית:

לימה היא מסעדה פרואנית מודרנית שנפתחה בשנת 2012 וזכתה בשנת 2013 לכוכב מישלן, והייתה בכך למסעדה הפרואנית הראשונה באירופה שזוכה לכוכב המיוחל. היא ממוקמת בשכונת פיצרוביה השקטה יחסית, שמכילה בתוכה לא מעט מסעדות מישלן. השף הראשי שלה ואחד הבעלים (Chef Patron) הוא פרואני בשם Virgilio Martínez Véliz שהוא גם השף והבעלים של מסעדת Central Restaurante בלימה, מסעדה שמדורגת השנה במקום החמישי ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם של סן פלגרינו. השף בפועל הוא Roberto Ortiz. למסעדה יש סניף לונדוני שני בשם Lima Floral ושלוחה נוספת בדובאי.



הזמנתי בה מקום מראש לערב הטיול האחרון שלי (כאמור 4 ביוני) לאזור שעה 20:30. רציתי מסעדה קרובה יחסית למלון ולימה ענתה על הדרישה הזו. כשנכנסים למסעדה הלא גדולה הזו רואים מימין את המטבח הפתוח. יש כמה מקומות שצופים אליו, אבל אזור הישיבה העיקרי הוא בחדר שמאחור ושם ישבתי גם אני. לכל אורך הערב המסעדה הייתה רק 1/2 מלאה. לא יודע אם זו תוצאה של אירוע הטרור של הערב הקודם (שהיה באזור אחר לגמרי של לונדון) או סתם ערב שכזה.






עיצוב המסעדה די פשוט. עיצוב מודרני למדי של קירות לבנים בשילוב של אלמנטים פרואניים צבעוניים שונים: תמונות, ציור קיר גדול וקישוטים צבעוניים אחרים שמייצגים את ארץ המקור. השולחנות הם שולחנות עץ כבדים ופשוטים. אין מפות לבנות ואין טיפת פלצנות. בסך הכל חלל נעים ומזמין.


התחלתי בקוקטייל.
הלכתי על פשטות: Pisco Sour שמבוסס על ליקר ענבים פרואני (Pisco) ששורשיו הם מהמאה ה-16. במקרה זה מוצאו במחוז Ica והוא עשוי מענבי Quebranta. המינוח "Puro de Ica" פירושו באנגלית the Pure of Ica, כלומר זה סוג הפיסקו הטהור ביותר. יחד עם מיץ ליים טרי, חלבון מוקצף, סוכר וביטרים נוצר קוקטייל מצוין, מריר ועמוק טעמים שעלה 10£.



יחד עם האלכוהול הגיעה כסיפתח סלסלת לחמים עם יוגורט. לחמים משני סוגים, הראשון לחם תירס. השני - לא זוכר. בכל מקרה אלה לא לחמים שנחרתים בזיכרון. שניהם היו טעימים אבל קצת יבשים (אני מניח שכך הם אמורים להיות).


תפריט המסעדה מציע אוכל פרואני עכשווי שנשען על חומרי גלם טריים ואיכותיים שחלקו מגיע מבריטניה וחלקו מפרו.
יש חלוקה לחטיפים, מנות ראשונות ועיקריות. המנה הכי יקרה בתפריט עולה 32£ (דג קוד שחור). יש גם אפשרות לארוחת טעימות (68£). אני עוד סחבתי את כל הארוחות הקודמות אז הזמנתי ארוחת ערב סטנדרטית של נשנוש פתיחה, ראשונה ועיקרית. על תוספת לעיקרית ויתרתי.

למנת פתיחה בחרתי ב-Potato Nigiri: סקאלופס נאים (צרובים קלות בברנר. יכול להיות מוחלף בטונה) עם צ'ילי מותסס מהאנדים, על מצע תפו"א. מוגשים לצד רוטב על בסיס סויה ויוזו. מנת חטיף של 2 ביסים קטנה שעולה 3£. תענוג. כמה קטן ככה טעים. זו מנה שמשלבת השפעות של המטבח היפני בפרו, מטבח ה-Nikkei. היה גם ניסיון כושל לפתוח מסעדה מהז'אנר הזה כאן בתל אביב - לימה ניפו. אם טעמי המנות של לימה ניפו היו מתקרבים קצת לטעמי המנה הקטנה והמעולה הזו, אולי המסעדה הייתה שורדת קצת יותר.



יחד עם מנת הפתיח הגיע שוט "צ'ופר מהשף" של קרם/מרק גזר. טעים אבל מאד פשוט (אפילו סטנדרטי).


מנה ראשונה: סביצ'ה של דג Black Bream (דג קרוב משפחה של דניס) עם קרם אבוקדו, קרם תפוח אדמה סגול (מתקתק), צ'ילי מסוג Ají Limo וצ'יפסים דקיקים של בטטה. מנה יפהפייה וצבעונית, שכמה שהייתה יפה, הייתה עוד יותר טעימה. בדיוק מה שאפשר לדמיין כשחושבים על אוכל דרום אמריקאי ופרואני. עלתה 12£ מהמוצדקים. מנת סביצ'ה מהטובות שטעמתי אם לא הטובה ביותר.



מנה עיקרית: היות ובצהריים אכלתי הרבה בשר ב-Smokestak המשכתי גם לדג במנה העיקרית. הזמנתי דג האליבוט וקקטוס עם רוטב על בסיס רום Flor de caña וסלט קטן של אצות וירוקים. היה שם גם מאפה קטן, מעין עוגה שטוחה שעשויה (נדמה לי) מתירס שחור. מנה טעימה אבל לא מלהיבה שעלתה 27£. הדג היה טעים וכך גם שאר המרכיבים, אבל זו לא מנה מבריקה או יוצאת דופן לא במראה ולא בטעמים. אם 2 המנות הראשונות היו 10 מ-10. זו מנה של 7.5 מ-10.



זה אזור ישיבה מבודד בקומה התחתונה (שם השירותים) שמכילה גם את הבר (בו רוקחים את הקוקטיילים). המסעדה למעלה הייתה חצי ריקה. למטה היה נטוש.



בסה"כ נהניתי מ-Lima אם כי זה לא היה ה-highlight של הטיול מבחינה קולינרית. אולי אם המנה העיקרית הייתה ממריאה לגבהים של 2 הראשונות הייתי מכתיר את לימה כ-המסעדה של הטיול מבחינת האוכל והמנות. (התואר הזה הולך ללא ספק ל-Gymkhana ההודית ואחריה ל-Smokestak). בכל הקשור לאווירה משהו לטעמי מתפספס בלימה. במסעדה פרואנית, אפילו כזו עם כוכב מישלן, צריכה להיות אווירה יותר מגניבה ומשוחררת. משהו במתחם ובמבנה לא מנוצל כמו שצריך. אם היה כאן בר שצופה למטבח זה היה יכול להיות סופר מגניב. לא נורא. עדיין נהניתי מאד.

על קינוח ויתרתי. באמת שלא היה מקום. יצאתי מהמסעדה. עשיתי עוד סיבוב בשכונת פיצרוביה שבסביבות 22:00-22:30 מתחילה לסגור את בסטותיה ומסעדותיה. למחרת נותר הצ'ק אאוט מהמלון, עוד סיבוב קצר במרכז לונדון, ארוחת הבוקר ב-Aquavit עליה פירטתי בפרק א' וחזרה להית'רו ולתל אביב.



וכמעט לסיום. גלידה. כי צריך לסיים במתוק. 

זו כנראה אחת הגלידריות הכי מגניבות בנמצא, גלידרייה בשם Chin Chin Labs (קיצור של Chin Chin Laboratorists) שנמצאת אי שם ב-Camden Market. דגמתי אותה אחה"צ ביום הטיול הראשון שלי (בין ארוחת הצהריים ב-Texture לארוחת הערב ב-Mac & Wild). היא קיימת כבר משנת 2010 והייתה הראשונה באירופה שהציעה גלידות מבוססות על חנקן נוזלי. המייסד והבעלים שלה הוא בחור בשם Ahrash Akbari-Kalhur שהושפע משפים מולקולריים כמו פראן אדרייה (אל בולי) והסטון בלומנטל (מסעדת Fat Duck בעלת 3 כוכבי מישלן ומסעדת Dinner הלונדונית אליה ניסיתי ללא הצלחה להזמין מקום, בעלת 2 כוכבים).

זו גלידרייה שנראית כמו מעבדה שבה רוקחים כאמור את הגלידות בעזרת חנקן נוזלי. במטבח יש מלא מיקסרים שבהם מערבלים את תערובות הגלידה ואז מקפיאים אותן בעזרת חנקן נוזלי שיוצא ממיכל ענק בתהליך מגניב מלא אפקטים ומעושן. הגלידות ממש לא זולות אבל מעולות ובמרקם מושלם (ובמתיקות מאוזנת היטב). אני הזמנתי כדור אחד מפולי טונקה ואחד מקרמל וחמאה שרופה ומאד נהניתי. yummi.







עד כאן רשמים קולינריים מלונדון, יוני 2017.

היה מצוין בלונדון, למרות הטרור שניסה להפריע לקראת הסוף, ומבחינת האוכל והקולינריה באמת שאין לי טענות. השתדלתי וגם הצלחתי לדגום מקומות איכותיים ומעניינים, עם מטבחים משובחים ומנות טעימות שלא שגורים במחוזותינו. ושוב תודה לברקזיט שהוריד את השער היציג של הפאונד לערכים נמוכים במיוחד והפך את לונדון ליעד זול מתמיד (לא ממש זול אבל סביר יחסית). ברור לגמרי שזה היה רק קצה המזלג בלונדון. השפע, המגוון והמבחר הקולינרי כאן הם עצומים. יש ברשימות שלי עוד לא מעט מסעדות שהייתי שמח לדגום. אני מניח שהן תאלצנה לחכות בסבלנות. לפני שאחזור ללונדון יש מספיק ערים וארצות שעדיין לא ביקרתי בהן.

In the meantime:
See you London !!!

(hopefully it won't take 20 years next time) 



יום חמישי, 15 ביוני 2017

לונדון חלק ג' - המעבר להודו

חלק חשוב למדי (וכיפי) בתכנון טיול עבורי הוא כמובן בחירת מסעדות. אני חורש על אתרי אוכל ובלוגי אוכל מקומיים ובוחן מסעדות מעניינות. בלונדון היה ברור לי שאחת המסעדות הנבחרות תהיה מסעדה הודית. אני מת על אוכל הודו, אב בארץ המטבח ההודי, למרות ההתעוררות היחסית, הוא בינוני ומאכזב למדי. בלונדון הוא כמובן מפותח, איכותי ופופולרי בהרבה. הארוחה ההודית הכי טובה שאכלתי בארץ הייתה ארוחה של שף הודי לונדוני שהתארח במסגרת Round Tables בטאיזו, בנובמבר 2015 (השף של מסעדת Cinnamon Kitchen). 

בלונדון יש לא פחות מ-66 מסעדות בעלות כוכב מישלן אחד לפחות, נכון למדריך מישלן 2016. מתוכן יש 55 מסעדות של כוכב אחד, שביניהן יש 7 מסעדות הודיות (אם ספרתי נכון). respect. אחרי בחינה מדוקדקת של המסעדות, התפריטים, המיקומים והביקורות (ואפילו הדקורציה - שתהיה בלי יותר מדי פנפון ויוקרה), החלטתי לנסות מסעדה הודית חדשה למדי: Gymkhana (ג'ימקאנה). הזמנתי אליה מקום לארוחת צהריים בצהרי שבת (3 ביוני). הגעתי אליה אחרי בוקר די רגוע של סיבוב בשכונת Soho, ב-Covent Garden ובכיכרות המפורסמות שבאזור (Piccadily, Trafalgar, Leicester). 
אחריהן הגעתי לשכונת Mayfair היוקרתית שם שוכנת המסעדה.



Gymkhana - מסעדה הודית עם כוכב מישלן:

מסעדת Gymkhana נפתחה בספטמבר 2013 והיא מסעדה שנייה לשף ומסעדן ממוצא הודי בשם Karam Sethi. המסעדה הראשונה שלו Trishna נפתחה כבר בשנת 2008 כשהוא היה בן 23 בלבד. בשנת 2012 היא קיבלה את כוכב המישלן שלה שנשמר עד היום. היא ידועה יותר במנות הדגים ופירות הים שלה. Gymkhana, האחות הצעירה, זכתה בכוכב שלה בשנת 2015, ומתרכזת יותר במנות בשריות. מה שבטוח, עם 2 מסעדות מישלן בגיל 30 פלוס מינוס, כנראה שמר Sethi פיצח את הקוד של קבלת הכוכב המיוחל. בשנת 2015 הוא הפך בעלים גם למסעדה שלישית בשם Hoppers שמתמחה באוכל סרי לנקי (עדיין בלי כוכב מישלן אבל עם עיטור Bib Gourmand בו מחזיקות גם Palomar ו-Barbary של אחד אסף גרניט).

הזמנתי מקום לשעה 13:15 וכשנכנסתי, המסעדה הלא גדולה, שלא נמצאת באזור עסקי הומה, הייתה מלאה כמעט לגמרי. המילה Gymkhana מתייחסת למועדון "חברים" של הודו הקולוניאלית. מועדון ל"ג'נטלמנים" שסבב סביב משחקי ספורט בעיקר. עיצוב המסעדה מתכתב עם סגנון המועדונים הללו. מאווררי תקרה ישנים, הרבה חום כהה ותמונות הודיות. קשה לומר שהעיצוב מרשים, עדכני או יפה במיוחד, (הוא אפילו די מכוער בעיניי) והוא ודאי לא משדר יוקרה או כוכבי מישלן. אם הייתי צריך לנחש איזו מסעדה נמצאת במקום הדי מיושן למראה הזה, לא הייתי מנחש בחיים שזו מסעדת מישלן הודית די חדשה. הייתי הולך דווקא על מסעדה הודית משפחתית שקיימת 30 שנה. 

החבר הזה צפה בי מלמעלה כל זמן הארוחה. קולוניאליזם, כבר אמרנו.


באופן די מפתיע יש כאן תפריט קוקטיילים עשיר ביותר, שלא היה מבייש בר קוקטיילים. מפתיע, בגלל הכבדות היחסית של עיצוב המסעדה ובגלל שאוכל הודי, אפילו אם הוא ממושלן, לא משתדך לקוקטיילים באופן טבעי.


התחלתי בקוקטייל בשם Kohli Margarita. קוקטייל שכלל טקילה, מזקל, ליים, צ'אטני אגבה ותמרינד, קצף אננס. מקסיקו פוגשת את הודו. קוקטייל מעושן ומריר שעלה 13£. יקר מאד, אבל מעולה שבמעולים. באמת אחד הטובים שטעמתי עד היום, עם עומק טעמים מעולה.


תפריט האוכל כאן הוא עשיר מאד. אפשר להזמין מנות a-la carte, אפשר ללכת על ארוחות טעימות שונות (גם בצהריים וגם בערב), מ-65-90£. ממש לא זול. בצהריים בלבד יש גם אפשרויות זולות בהרבה של ארוחת 2 מנות ב-25£, 3 מנות ב-30£ או ארוחה טעימות צהריים בשם Taste of Gymkhana בה 3 מנות עולות 35£ ו-4 מנות עולות 40£. מחירים הרבה יותר סבירים. אני הלכתי על אופציית 4 המנות, שכללה מעט אופציות בחירה.


לפני המנות עצמן הגיע חטיף פריך עם 2 מטבלי צ'אטני (עגבניות ומשמש) שהיו אדירים וחרפרפים.


המנה הראשונה: Potato Chat, Chana Masala, Tamarind, Sev.
תפוחי אדמה עם רוטב צ'אנה מסאלה (רוטב קארי פיקנטי עם חומוס), תמרינד ו-Sev (חטיף הודי קריספי ופיקנטי מקמח חומוס). מנה ראשונה נדיבה מאד וטעימה להפליא. הכל בה היה מבושל לעילא והתיבול היה מושלם. בעיניי הוציאו כאן את המקסימום מחומר גלם משעמם כמו תפוח אדמה.



המנה השנייה: Soft Shell Crab, Wild Rice Bhel.
סרטן רך שריון עם אורז פרא ו-Bhel (עוד חטיף הודי פיקנטי עשוי מאורז מותפח - puffed rice). עוד מנה יוצאת מן הכלל עם טעמים חזקים ופיקנטיים. הסרטן היה אדיר, פריך וטעים לאללה (הכל בו היה אכיל, כולל הצבתות. פריך וכיפי). היה כאן גם ממרח ירוק מצ'ילי וכוסברה שהוסיף רעננות וחריפות. תענוג.



לפני המנה השלישית הזמנתי עוד קוקטייל. בלאדי מרי גרסת Gymkhana שבצהריים עלתה מחיר מוזל של 8.5£. הוא הגיע בגביע מתכת (ברונזה אולי) בכמות נדיבה ביותר. זו בקלות הבלאדי מרי הכי טובה ששתיתי. פיקנטית, חלקה, מלאת טעם (בזכות שימוש בתבלינים הודיים).


המנה השלישית שהוגדרה כמנה עיקרית: Hariyali Bream, Tomato Kachumber.
served with Dal Lasooni, Baingan Ka Salan, Dahi Bhalle – Bread Basket
העדפתי לוותר על מנה בשרית (למשל תבשיל גדי או עוף) ולהזמין מנת דג. זה היה פילה דג Bream (לא סגור איזה דג זה בעברית. יש כמה סוגים בשם הזה. דניס או סרגוס למשל הם bream) אפוי בציפוי של מחית תרד, צ'ילי וכוסברה. הדג הוגש עם עגבניות שרי אפויות. היה טעים ביותר. שוב - טעמים חזקים ופיקנטיים, עם תיבול מושלם.




התוספות. אפשר היה לקחת אורז בסמטי או לחם הודי (נאן כלשהו). אני העדפתי את הלחם. הוא הוגש לצד 3 מטבלים/מנות.
הראשון (מימין בתמונה) Dal Lasooni - דאל עדשים. מעולה. הכי טעים שאכלתי עד היום.
השני (משמאל בתמונה) Baingan Ka Salan - תבשיל חצילונים חריף עם אגוזים וצ'ילי. מצוין.
השלישי (בתמונה למטה) Dahi Bhalle - כיסונים עשויים מקמח שעועית שחורה עם רוטב יוגורט פיקנטי-מתקתק וצ'אטני (נדמה לי מנגו). מטבל אדיר, מרענן וטעים להפליא. עושר טעמים מטורף. היה לי קשה לא ללקק את הצלחת.
תכלס, רק מכל התוספות הנ"ל והלחם אפשר לשבוע לגמרי.



הלחם. לחם שטוח שהלך מעולה עם כל המטבלים. מה רע?


המנה הרביעית. קינוח: Ras Malai, Tandoori Peach Chutney. אלה כדורי גבינה מתוקים רכים (דומים לפאניר) שעשויים מחלב באפלו או חלב פרה ומושרים ב-Malai (רוטב שמנת עשירה או שמנת קרושה - Clotted Cream), מתובלים בהל, זעפרן, פיסטוקים ועוד. מוגשים כאן עם צ'אטני אפרסק. הקינוח היה טעים בהחלט, אבל לא הגיע לגבהים של שאר המנות. הרוטב היה דליל מדי לטעמי. סביר להניח שההנאה שלי הייתה פחותה בגלל שבשלב הזה הייתי באמת מפוצץ לחלוטין מהמנות שלפני כן, שבקלות היו יכולות להשביע 2 סועדים.



עד כאן החוויה ההודית ב-Gymkhana.
המסעדה כאמור לא יפה במיוחד (גם לא בת 16) אבל האוכל. wow. אוכל אדיר. פיצוץ של טעמים ומרקמים. ואני עוד דגמתי ארוחת צהריים שהיא די fixed ומן הסתם לא מציעה במחיר שלה את מנות הדגל ה"רציניות" של המסעדה. כמה שהייתי שמח לטעום את שאר התפריט (ויש הרבה). זה בקלות האוכל ההודי הכי טוב שאכלתי עד היום. גם 2 הקוקטיילים היו מהטובים שטעמתי. השירות היה מעולה וחביב להפליא, בלי טיפת פלצנות. כמו שכתבתי בהתחלה, אם מישהו ייקרא במקרה למסעדה הזו, הוא בחיים לא ינחש שזו מסעדת מישלן. שום דבר בעיצוב (המסעדה והמנות) לא מצביע שיש כאן מסעדת כוכב, גם נדיבות וגודל המנות הוא לא אופייני במיוחד למסעדות מישלן, אבל האוכל עצמו והטעמים - לגמרי.


לאט מאד ובזהירות יצאתי, שמנמן ומבסוט, מהמסעדה לכיוון Carnaby Street שבדיוק בשעות האלה המה אדם בפסטיבל אוכל רחוב של כמה שעות שנקרא Carnaby Street Eat. הרחוב החביב והצבעוני הזה (וגם כמה רחובות סמוכים) מכיל בשגרה לא מעט מסעדות, בתי קפה ופאבים. אזור הפסטיבל כלל אינספור דוכני אוכל, מוזיקה קולנית והמון אדם. בקיצור שמחה והילולה. כמובן שלא טעמתי ולו פירור מההיצע. לא הייתי מסוגל. סתם עברתי ובחנתי. היה שמח, רועש וצפוף.
הנה כמה תמונות של ההמולה.











בחלק הבא - נכנסים למקצב לטיני ועוברים לדבר בספרדית (בעצם אנגלית במבטא ספרדי) עם אוכל פרואני וספרדי.