יום שני, 21 באוגוסט 2017

גוז' ודניאל - ביסטרו צרפתי-איטלקי כפרי משובח בבני ציון

גוז' ודניאל (Gouje & Danielle) היא מסעדת ביסטרו כפרית במושב בני ציון בשרון. היא נפתחה בשנת 2011 ע"י שני תושבי המקום: עידו פיינר וגיסתו נטע-לי. גוז' ודניאל, כך קראתי, הם שמות ילדיו של עידו. (זה לא אותו עידו פיינר השף של מסעדת גריג המשובחת). על הייעוץ הקולינרי של המסעדה החדשה היו אחראים האחים ירזין (מוזס, קפה איטליה, טאקרייה, זוזוברה ועוד ועוד). בארבע השנים האחרונות השף שאחראי על התפריט והמטבח הוא שניר אנג-סלע, שף שהתמחה במסעדת 3 כוכבים ליד ברצלונה ואח"כ עבד כמה שנים במסעדות בארה"ב. הבולטת שבהן היא מסעדת Blue Hill at Stone Barns ממדינת ניו-יורק, שנחשבת לאחת ממסעדות ה-Farm To Table הטובות בעולם ומחזיקה בכוכב מישלן (מדורגת השנה כמספר 11 ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם של סן פלגרינו), בה הוא שימש שנתיים כשף תפעולי (סו שף לשף והבעלים דן ברבר). אחרי פרק ארה"ב הוא חזר לישראל, ניהל את המטבחים במוזס ומשם התגלגל בתיווך הירזינים לגוז' ודניאל.


ה-13 באוגוסט הוא יומולדתה של דורית, אחותי הגדולה, והצטרפתי באותו ערב אליה ולאחייניתי דנה לארוחת ערב חגיגית באווירה כפרית. היא הזמינה מקום לשעה די מוקדמת, 18:00 (יום א'). גוז' ודניאל מאז פתיחתה היא אחת המסעדות האהובות על השתיים (גם לבראנצ'ים. אני ישבתי כאן פעם אחת ויחידה בבראנץ' או ארוחת צהריים של אמצע שבוע לפני כמה שנים). להפתעתנו כבר בשעה הזו היו לא מעט אנשים במסעדה רחבת הידיים. המסעדה ממוקמת סמוך למגדל המים הישן בבני ציון, בנקודת ציון גבוהה עם נוף יפה לכל הסביבה. נוף "טוסקני" פסטורלי של מטעים וירק. אני מניח שבימים פחות חמים ומהבילים מימי אוגוסט הללו, נעים במיוחד לשבת בחוץ וליהנות מהנוף. החלל הפנימי הוא האנגר גדול, מרווח, עם תקרה גבוהה מאד, רצפת פרקט ושולחנות עץ. יש כאן כמובן מטבח פתוח בחלקו וטאבון. נעים כאן.




התפריט מחולק ל-2 מרכיבים: הראשון, תפריט קלאסי שקיים במסעדה מפתיחתה ומי שבנה אותו בימיה הראשונים הוא ארי ירזין (יתכן ועבר שינויים קלים כאלה ואחרים). זה תפריט בסגנון ביסטרו קלאסי שקורץ לקונצנזוס (סלט קיסר, קרפצ'יו, עיקריות כמו שוק אווז קונפי, המבורגר, שניצל וינאי ופילה בקר ביין). השני, תפריט עונתי, אותו הנהיג השף שניר אנג-סלע, כשהחל לנהל כאן את המטבח. זה תפריט ששם דגש על חומרי גלם עונתיים, שהוא קצת פחות קלאסי וקצת יותר יצירתי (אבל לא יותר מדי. בכל זאת אנחנו בשרון ולא בתל אביב). אני מניח שהוא מתכתב עם הניסיון של אנג-סלע ממסעדת בלו היל. חומרי הגלם, בחלקם, מקורם בגינה החקלאית שהיא חלק משטח המסעדה. במידה מסוימת מיושם כאן עקרון "מהחווה לשולחן" (Farm To Table). זה משהו שהייתי שמח אם היה שגור הרבה יותר כאן בישראל. להתחבר לאדמה, לתוצרת המקומית, למגדלים המקומיים. משהו שיוצר ייחוד וזהות למסעדה.





התחלנו בהרמת כוסית. אחייניתי חשקה ביין רוזה. הזמנו בקבוק של יין רוזה יבש: L'Olivette Bandol 2015. יין חביב, קליל וטוב. מתאים מאד לערב קיץ ישראלי חם. הבקבוק עלה 165 ש"ח. (בחנויות בקבוק כזה עולה כ-90 ש"ח, כך שיחסית התמחור כאן סביר. יחסית... מחירי יין בישראל ואלכוהול במסעדות בישראל הם עדיין גבוהים מדי).


המנה הראשונה שאני הזמנתי הייתה מנת ספיישל. בימי ראשון יש כאן כמה ספיישלים בשריים שמכונים Meatfull Sunday. הזמנתי צלע טלה על סלט עדשים שחורות, ירקות שורש עם בלסמי מצומצם. לא זוכר בדיוק כמה עלתה. נדמה לי שבאזור ה-50-52 ש"ח. נהניתי מאד מהמנה. צלע הטלה הוכנה כמו שצריך והייתה מאיכות משובחת. (שכחתי לשאול מה מקור הבשר). הרבה זמן לא נהניתי מצלע טלה טעימה כמו זו. תבשיל/סלט העדשים הוגש פושר-קר והיווה תוספת מצוינת לצלע. טעים ביותר. התיבול של כל המרכיבים היה spot on.



מנה ראשונה נוספת מהתפריט העונתי ששלושתנו נשנשנו: לחמניות מאודות "בדרך שלנו" עם תבשיל בקר פיקנטי וקטשופ ביתי. 52 ש"ח. 3 לחמניות מאודות חביבות, קלילות ומוצלחות עם מילוי טעים מאד של בשר נימוח ומלא טעם, פיקנטי מתקתק (שכחתי לשאול מאיזה נתח התבשיל. משהו מאלה המתפרקים מהעצם ומעט סיביים). זו מנה עם טעמים של תבשיל בשר אירופאי-אמריקאי במעטפת אסייתית. בת"א הלחמניות המאודות הפכו להיות מנה קבועה בכל מסעדה שלישית וזה די נמאס, אבל כאן הביצוע הוא נכון וטוב, אז למה לא? זו מנה שכשהיא מבוצעת נכון, תמיד כיף לאכול אותה.



היה איזשהו עיכוב בהגשת המנות העיקריות (המלצריות הטובות התנצלו מראש. בכלל - שירות מצוין. קשוב, חביב ומקצועי). בגלל אותו עיכוב קל, נחתה על שולחננו אחרי מספר דקות מנת צ'ופר: סביצ‘ה אינטיאס, מלפפון, כוסברה, צ'ילי, ויניגרט ליים כבוש. לא יודע אם קיבלנו את המנה בגודלה הסטנדרטי מהתפריט (עולה בכל זאת 60 ש"ח), אבל כך או כך זה אקט חביב ונדיב מאד. יופי של תודעת שירות. הסביצ'ה היה טוב בהחלט. הדג עצמו היה איכותי ומצוין. התיבול היה חמצמץ, לימוני ומרענן. לא הבנתי כאן את שילוב פרוסות השמפיניון במנה. הייתי משלב אלמנט אחר. היות ואני היחיד בשולחן שמחבב (עד מאד) דגה נאה, נהניתי מהמנה הזו לבד. lucky me.



מנות עיקריות.

דורית ודנה חלקו שתי מנות. (טעמתי משתיהן).
הראשונה מהתפריט העונתי: הטבעונית של גוז‘ ודניאל: קארי ירקות הודי ופיקנטי ולביבות עדשים כתומות. 72 ש"ח. מנה טבעונית אבל טעימה לאללה. קארי הודי מהטעימים שטעמתי בישראל מזה הרבה זמן (כולל אלה הבשריים והדגיים). פיקנטי ומלא טעמים עם תיבול מדויק. מנה טבעונית שיכולה לספק גם קרניבורים מבחינת טעמיה. לצד הלביבות והקארי הוגש סלט קטן ומרענן של קוביות אבטיח ובצל אדום, שנתן אפקט מרענן למנה והשתלב היטב.


השנייה מהתפריט העונתי אף היא: פילה לבן: עטוף בבייקון, מוסטרדה, אפרסקים ופירה. 98 ש"ח. מנה מושחתת וטעימה מאד. אוהבי בשר חזיר ייהנו ממנה כזו לבטח. הבשר (3 נתחים יפים) היה טעים מאד, אם כי טיפ-טיפה over done. הפירה - חמאתי, מושחת וטעים מאד. המוסטרדה נתנה עוקץ מתקתק. והבייקון שעטף את הפילה היה בייקון. לא צריך להרחיב. גאון מי שהמציא את הדבר הזה...



העיקרית שאני הזמנתי: פילה דג היום (שהיה פורל מהדן): ניוקי פריזאי, ירקות ויין לבן. המחיר של המנה משתנה בהתאם לדג. המנה שלי עלתה 128 ש"ח. (אם איני טועה). מנת דג קיצית מעולה. הפורל היה טעים מאד ומדויק. (אחלה דג, אפילו שהוא לא דג ים). הניוקי הפריזאי הוא גרסה קלילה ונטולת תפוחי אדמה של המנה האיטלקית (רק גבינות, ביצים, קמח). הם הרבה יותר קלילים ואווריריים, ואלה של המנה הזו היו אווריריים במיוחד. קלים כעננים (מתנצל על הקלישאה), נימוחים וממש נמסו בפה. תענוג. הרוטב - ים תיכוני בסיסי (שמן זית, חמאה), פשוט וטעים, עם ירקות שהוכנו בדרגה הנכונה. אהבתי.



אחרי העיקריות המשובחות, עת המלצרית פינתה את הצלחות שלהן, ציינו באוזניה שנהנינו מכל ביס, ודורית ודנה הדגישו שזו הארוחה הטובה ביותר שזכורה להן מכל ביקוריהן הקודמים (היו לא מעטים כאלה). הזכרנו שזה גם יום ההולדת של דורית. אחרי דקה-שתיים ניגש בחור שככל הנראה היה מנהל המסעדה. הוא שמח לשמוע את המשוב החיובי ואחרי עוד דקותיים חזר עם בקבוק של ברנדי מתובל מתקתק שהספקתי לשכוח את שמו ומזג לנו 3 כוסיות על חשבון הברון. משקה חזק ומתקתק. נחמד ביותר.


קינוחים. יש כאן היצע נאה של 7 קינוחים. בחרנו בשניים מהם.


הקינוח הראשון שהבנות חלקו (אני עזרתי כמיטב יכולתי. קצת חששתי שהוא הולך להיות מתוק להחריד, אבל הוא היה במתיקות מאוזנת היטב): Bread Pudding של עוגת שמרים, קרמל בוטנים מלוחים, סורבה שוקולד. 42 ש"ח. תמחור שבעיניי הוא סביר ביותר, ודאי ביחס לסטנדרט הקינוחים התל אביבי. קינוח מוצלח וטעים מאד עם שילוב טוב של מתיקות ומליחות ואלמנטים שהיו טעימים מאד גם בנפרד וגם יחד. בהחלט Bread Pudding מהשווים במחוזותינו.


הקינוח השני שאני אכלתי את רובו: טורטה דלה נונה: עוגת גבינה איטלקית חמה עם גלידת פיסטוק. 42 ש"ח. אחלה של קינוח. עוגה טעימה מאד, עם קראסט כיפי והשחמה יפה מלמעלה, מילוי טעים מאד של גבינה במתיקות מאוזנת להפליא. לצדה הוגשה גלידת פיסטוק מוצלחת מאד (על מריחה של מחית פיסטוק) ואיזשהו קולי חמצמץ-מתקתק של פרי יער או תות. נהניתי מאד.



עד כאן גוז' ודניאל.
מקום מצוין. מסעדה כפרית נעימה ויפה, עם אוכל משובח שנשען על חומרי גלם איכותיים, שף מוכשר שיודע את העבודה ושירות ואירוח נדיבים. דוגמה ומופת לאיך שצריך להתנהל ביסטרו כפרי טוב. מאד נהנינו מהמטבח העונתי כאן. על סמך הארוחה הזו אני יכול לומר בלב שלם שזו מסעדה שבהחלט שווה את היציאה מתל אביב, והיא עומדת בעיניי בקלות בסטנדרטים של מסעדות תל אביביות מצטיינות, פלוס, כאמור, אווירה כפרית ונוף שלא מוצאים בקלות בעיר הגדולה, ומינוס המאמץ התל אביבי המייגע להיות ולהיראות מגניבים. זו אחת הארוחות היותר טובות שלי בחודשים האחרונים ובהחלט אשמח לחזור בהזדמנות חגיגית אחרת.




יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

טפאו תל אביב נפתחה לעסקיות צהריים

טפאו היא מסעדת טאפאסים וותיקה שנפתחה כבר בשנת 2002 ברחוב הארבעה בתל אביב. (15 שנה למסעדה בתל אביב. כבוד!). היא שייכת לקבוצת הניהול של אונמי ואובן קובן השכנות. כמה שנים אחרי טפאו הארבעה נפתחה מסעדה אחות גם בהרצליה פיתוח. היו שנים שטפאו נחשבה למסעדה טרנדית ותוססת. בשנים האחרונות היא פועלת בשקט יחסי, מתחת לרדאר היח"צ ומדורי האוכל. בשנים הללו עברו בטפאו כמה וכמה שפים, למשל, אביבית פריאל אביחי (כיום אוזריה) שניהלה את המטבח במשך כמה שנים. אחריה היה גם ערן שרויטמן פעיל זמן קצר. אין לי מושג מי השף שאחראי על המסעדה היום. יצא לי לשבת פעמיים-שלוש בערבים מזדמנים, שהאחרון שבהם היה לדעתי לפני 8-9 שנים. הרבה זמן.


לאחרונה (סוף יולי-תחילת אוגוסט) הופתעתי לגלות שדלתות המסעדה פתוחות גם בשעות הצהריים. מסתבר שהמסעדה, אחרי הרבה שנות פעילות ליליות בלבד, נפתחה לעסקיות צהריים כמה ימים לפני כן. אז כמובן שכשכן, קפצתי לבדוק את העסקיות.

המסעדה מעוצבת עם מוטיבים של האומן הספרדי אנטוני גאודי, וכוללת בר גדול במרכז החלל ושולחנות עץ שמפוזרים מסביב. האווירה בצהריים סולידית בינתיים בהרבה מהערב, לפחות ממה שזכור לי. (ווליום המוזיקה, כמות סועדים). בארוחה שבה נכחתי הייתה ממש ריקנות, עם 2 שולחנות נוספים מאוישים בלבד. בסה"כ נעים לשבת במסעדה.






שני האלמנטים הקולינריים הבולטים בתפריט הערב של טפאו הם טאפאסים ספרדיים וסביצ'ה מדרום אמריקה. המקום, כמו שהלוגו שלו מראה, מוגדר גם כטאפאס וסביצ'ה בר. תפריט עסקיות הצהריים מתומחר ב-68 ש"ח וכלל בחירה של מנה ראשונה אחת מתוך שתי אופציות ומנה עיקרית אחת מ-3 אופציות + שתייה קלה. יש אפשרות להזמין גם מנות אחרות (פאייה למיניה) או מנות קטנות בתוספת עלות. מנות הסביצ'ה זמינות כנראה רק בערב.



אני הזמנתי למנה ראשונה את הרמולצ'ה: סלט סלקים צלויים, סלסה ורדה וגבינת צאן. גם בצל אדום נצפה שם. סלט טעים, אבל זה עוד סלט סלק אחד מני רבים. שוב סלק צלוי עם גבינה. שגרתי ושחוק למדי. מיצינו. ואם כבר גבינת צאן, לפחות תנו כבוד לגבינה ספרדית איכותית (זה שאין ציון של סוג הגבינה או מקורה זה כנראה רמז לאיכותה). לפחות התנחמתי שהסלקים היו עשויים היטב (לא היו רכים ורופסים).



העיקרית בה בחרתי הייתה פסקאדו קון גרבנזוס: פילה דניס בפימנטון (פפריקה מעושנת) על מצע אורז זעפרן. מנה לא רעה, אבל קטנה למדי. הדג היה טעים אבל סטנדרטי, והעישון לא הורגש במיוחד. כמות דג למנה עיקרית צריכה להיות קצת יותר נדיבה לטעמי. תנו יותר דג ותמחרו את זה בעוד כמה שקלים. אין לי בעיה עם זה. עם מנות בגודל הזה יש סכנה שסועד רעב ייצא רק חצי שבע. אותי זה מעצבן. הטריק ברוב המסעדות זה כמובן להגיש לחם, מה שמבטיח שובע. כאן לא הגישו כזה, אז לפחות היו צריכים למלא יותר את הצלחות.



היות והייתה לי הרגשה שהמנות תהיינה די קטנות (בכל זאת זה מקום של טאפאסים), הזמנתי מנה נוספת ממבחר המנות הקטנות שהתפריט מציע: צ'וריסו פימנטון עם סלט פלפלים שלמעשה היה סלסה ורדה אף הוא (או מעין צ'ימיצ'ורי). מנה של 22 ש"ח. הצ'וריסו היה פיקנטי, עסיסי למדי וטעים, אם כי מעט שמנוני. בסה"כ נשנוש לא רע.



גם אחרי אותה מנת אקסטרה מלמעלה, נשאר מעט מקום, ולכן הזמנתי קינוח. נדמה לי שהיו שתי אופציות מתוקות בצהריים. אחת כללה שוקולד, אם אני זוכר נכון, אבל איני זוכר מה היא הייתה. אני הזמנתי קרם קטלאן. בכל זאת ספרד. הקרם היה טוב, חלק ולא מתוק מדי. הסוכר יכול היה לקבל צריבה קצת יותר ארוכה (עוד 2-3 שניות) ולהתקרמל מעט יותר. בסה"כ קינוח חביב וטעים. נדמה לי שעלה 36 ש"ח.



בשורה התחתונה המקום חביב, אבל העסקית די חסרת מעוף ודי משעממת. עוד אופציית צהריים סטנדרטית שמתווספת להמון מסעדות שחוקות אחרות. אולי זו רק הרצת ניסיון ובהמשך ירחיבו את תפריט הצהריים, אבל בינתיים זה לא מספק בעיניי. בתור המסעדה הספרדית היחידה באזור (ואחת הבודדות בארץ), אפשר להציע תפריט צהריים מעניין ומגוון יותר.


ובכל זאת חזרתי לעסקית שנייה כשבוע לאחר מכן...

הפעם היינו שני סועדים. מלבדנו היו 4 שולחנות מאוישים. קצת יותר קהל, אבל עדיין ריק למדי.
רציתי לנסות את אחת הפאייות אבל המלצרית אמרה שהן אינן מוגדרות כמנה עיקרית, והן לא חלק אינטגרלי מהעסקית. אני מניח שזו מנה בינונית שמתאימה לחלוקה, אבל לשותפתי לארוחה לא התחשק. אם אני מנהל המסעדה, הייתי מציע את הפאייות כמנות עיקריות כחלק מהעסקית. זה משהו שיכול לבדל ולייחד את המסעדה גם בסרוויס הצהריים.

אז מה אכלתי הפעם?

למנה ראשונה לקחתי את הסלט הירוק. לצערי זה היה סלט סתמי ועייף. קצת חסה, קצת עלים, קצת בצל אדום. ויניגרט סטנדרטי. שום אלמנט מעניין או מקפיץ. סתם סלט לא מושקע של בית קפה.

לעיקרית הזמנתי שניצל טפאו עם פירה ואיולי שום. מנה די סתמית נוספת. השניצל היה אמנם לא רע וטעים למדי, אבל הוא שגרתי לחלוטין. גם גודלו (2 נתחים לא גדולים) יכול להיות נדיב יותר. הפירה היה בסדר אבל גם הוא היה סתם פירה.
ממסעדה ספרדית שמנסה להיות יחסית לא שגרתית, אפשר לקוות ולצפות לשדרוגים גם במנות הבנאליות. קצת יצירתיות. נגיד תוספת של אותו פימנטון לפירורי הלחם של השניצל שתיתן אלמנט מעושן לטעמים. (אני מוסיף את זה בבית כשאני מכין שניצלים. זה מעולה).

בקיצור, כמו שכתבתי קודם. אם לא ירחיבו ויגוונו כאן את האופציות, אני לא חוזה שהעסקיות כאן תחזקנה מעמד. יש יותר מדי תחרות ואופציות באזור רחובות הארבעה, החשמונאים ומתחם שרונה. מי שרוצה שניצל, יכול למצוא אופציות זולות יותר בלא מעט מסעדות אחרות בסביבה, ובאותן מסעדות יש בדרך כלל תפריט צהריים הרבה יותר מגוון.



יום שבת, 5 באוגוסט 2017

ג'ונתן פוד קלאב - מועדון האוכל החדש של רושפלד

ג'ונתן פוד קלאב (Jonathan Food Club) היא המסעדה החדשה (או בעצם החלל הקולינרי, כמו שהם קוראים לעצמם) של יונתן רושפלד, מהבולטים, המוכשרים, המדוברים, המצולמים וגם השנויים במחלוקת בין שפי מדינתנו (לאיש יש פה גדול והרבה אגו). המסעדה נפתחה בפברואר 2017. היא נפתחה בחלל שאכלס במשך שנים את מסעדת הדגל של רושפלד, הרברט סמואל. התכנון היה שהמסעדה תפעל במתכונת חלקית של יומיים בשבוע ומדי מספר חודשים תשנה לחלוטין את הקונספט הקולינרי שלה. היא התחילה בקונספט הודי בשם מיסטר קומאר. אחרי כמה חודשים, בתחילת יוני, החליטו לפתוח אותה באופן סדיר כל השבוע ולהציע תפריט בקונספט קבוע (שמשתנה בהתאם לחומרי הגלם, לעונות השנה ולרצונות השף).


כמה שנים סוערות עברו על רושפלד. הוא נפרד מקבוצת הניהול של הרברט סמואל ושאר המסעדות שהיו בה (טאפאס אחד העם, מלון עלמה, הרברט סמואל הכשרה בהרצליה. 2 הראשונות לא קיימות יותר), פתח וסגר מסעדות בקצב (ארוחת ערב, ארוחת ערב מהים) שעליהן בעיקר חטף ביקורות וקטילות על המחירים המופרזים, נפרד מחבריו במאסטר שף, עשה דיאטה רצינית, וזכה לכמות עצומה (ומוגזמת) של תקשורת. בשנה-שנה וחצי האחרונות נראה שהעניינים מתייצבים ונרגעים בגזרת היונתן. הדוכן ההודי שלו בשרונה מרקט, קפטן קארי, מצליח ואף הורחב למסעדה נוספת בתל אביב (האוכל שם אכן טוב), וכעת הוא חזר לחלל של הרברט סמואל עם ג'ונתן פוד קלאב, שנראה שפועלת בצורה רגועה וחיובית.

אני חייב לומר שאף פעם לא הבנתי למה הרברט סמואל נחשבה בשעתו כאחת ממסעדות השף הכי טובות כאן. אכלתי בה פעמיים-שלוש בשנים הטובות שלה תחת רושפלד. היה טעים וטוב, אבל שום דבר שנחרת בזיכרון. אכלתי כמה פעמים גם במסעדות אחרות שהוא היה אחראי עליהן וגם בהן לא יצאתי בהרגשה מרוממת רוח. בכולן חשבתי שהתמורה לכסף לא מספקת. (יכול להיות שבגלל המוניטין רב השנים שלו, גם הציפיות מראש הן גבוהות במיוחד). תכלס - המסעדה שלו שהכי נהניתי מהאוכל בה היא דווקא הזולה והפשוטה מכולן - קפטן קארי ההודית משרונה מרקט. אבל, על זה שהוא שף מוכשר ביותר אין לי עוררין.

אז הגעתי לבדוק את המסעדה החדשה של רושפלד. היינו שני סועדים אוכלי כל וחלקנו במנות שבהן בחרנו. הזמנו מקום ליום ד', בשעה 19:00. היינו כמעט ראשונים במסעדה שהלכה והתמלאה. לקראת שעה 20:30-21:00 המסעדה הייתה מלאה כמעט לגמרי, למעט הבר שהיה חצי מלא. העיצוב מזכיר את מה שהיה קודם לכן בתוספת כמה שינויים מינוריים כמו נברשות העץ האסייתיות למראה שבתמונה.



התפריט בג'ונתן פוד קלאב הוא כאמור עונתי ויכול להשתנות מדי ערב, לפחות בחלק ממרכיביו. (התפריט שבאתר אכן שונה בחלקו מזה שאנחנו קיבלנו). באתר המסעדה מתוארת ג'ונתן פוד קלאב כמסעדה עם מטבח משוחרר מהים התיכון, שרושפלד חוזר לבשל בה את המנות המופלאות של השנים האחרונות בגרסת 2017. התפריט מחולק לכמה קטגוריות ונותן כבוד ודגש לירקות טריים.


התחלנו עם 3 מנות מקטגוריית "ירקות קיץ מזרעי מורשת של בני ליפשיץ".

הראשונה: צדפות מול על גחלים וטומאטיות בפרחי זעתר. 65 ש"ח. מנה טובה, נעימה וטעימה, שהכוכבות בה היו עגבניות הטומאטיה (או טומאטייה), עגבניות ירוקות שמקורן במקסיקו. העגבניות, שגדלות גם בארץ (אבל למרבה הצער לא פוגשים אותן אצל הירקנים המצויים) היו מתקתקות, עסיסיות ושופעות טעם. נהדרות. המולים היו מצוינים. המנה כולה הייתה פשוטה, רעננה ועשויה מצוין.



השנייה: אספרגוס סיני על גחלים, "יוגורט תלוי" ושום בר. 68 ש"ח. אספרגוס סיני או חסה אספרגוס זה ירק שגם מגודל בארץ. מדובר בזן של חסה עם טעם שמזכיר אספרגוס. נראה קצת כמו באקצ'וי, אבל עם טעם יותר חזק ונוכח, מעט אגוזי. כאן הוא נצלה/נצרב קלות והוגש לצד גבן יוגורט שמנתי למדי וטעים, תוצרת בית, שתובל בשום בר. מנת ירק מצוינת. אני חייב לומר שאהבתי אותה אף יותר ממנת המולים. קצת קשה לי עם המחיר של כמעט 70 ש"ח למנת ירק, אבל לפחות היא הייתה מעניינת וכללה חומרי גלם משובחים ולא שגרתיים.



השלישית: במיה "אצבעות הגברת" וסלט עשב המלח. 38 ש"ח. מסתבר שאצבעות הגברת זה כינוי לבמיה (מקורו באנגליה והודו), בשל צורת האצבע עם הציפורן הארוכה. כאן היא הוגשה עם סלט של עשב המלח שלא ממש הבנתי את מקורו (אולי אלה עלי צמח המלוח), יוגורט ופלפלים ירוקים קלויים שלהערכתי הם פלפלי פדרון (לא חריפים אבל מלאי טעם). למרבה הצער זו הייתה מנה בינונית מינוס. מנה מעט אנמית ולא מספיק מתובלת (חסר בה אפילו מלח, למרות נוכחות עשב המלח). גם הבמיה לדעתי הייתה קצת רופסת ו-over cooked.



המנה הבאה הייתה מנה שבערב בו נכחנו כיכבה בחלק לא מבוטל של השולחנות שלצדנו. מנה מקטגוריה בתפריט שכונתה "מהים התיכון ואורחת כבוד". אני מניח שאורחת הכבוד הייתה הטונה האדומה.

זו הייתה מנת שרימפס קריסטל, תפוח אדמה בוער ואיולי פימנטון (פפריקה ספרדית מעושנת). מנה שלמה עולה 94 ש"ח כמנה עיקרית. אנחנו הסתפקנו במנה מוקטנת ב-64 ש"ח. זו מנה שמגיעה כשהיא בוערת ומעושנת כאילו יצאה ממדורה. ממש הומאז' לתפוח אדמה מדורה של ל"ג בעומר. הבעיה שהעשן והבעירה הם כל כך חזקים שזה ממש משתלט על כל הסביבה. אני אוהב אוכל מעושן, אבל כאן זה מוגזם. ממש על סף השרוף. המנה עצמה הייתה בסה"כ טעימה, אבל השרימפס (4 שרימפס לא גדולים בחצי המנה) נעלמו לגמרי מתחת לאיולי, ותפוח האדמה השרוף/מעושן האפיל על טעמיו של השרימפס. יש כאן המון פוטנציאל שקצת הולך לאיבוד.



הבאה בתור.
מנה מקטגורית "כל מה ששוחה פה ושם". בחרנו במנת תמנון בשומשום אתיופי וחציל מושחר באש פתוחה. לקחנו גם כאן 1/2 מנה ב-58 ש"ח (במקום מנה שלמה ב-88 ש"ח). זו מנה טובה מאד. התמנון היה טעים מאד וכך גם שאר האלמנטים. הוא היה יכול להיות מעט יותר רך (אולי עוד כמה דקות ריכוך), אבל בסה"כ זו מעניינת ומוצלחת.



המנה הבאה הייתה מקטגורית "בקר וטלה בגחלי "קישו סומי" יפניות".
הזמנו שקדי עגל בגריל עם בצלים ופטריות שימאג'י. 115 ש"ח. מנה מעט מאכזבת. לטעמי היא סבלה ממליחות יתר של הרוטב (על בסיס ציר עגל) ושל הפטריות. היו כאן אלמנטים קלאסיים לייצור מנה נהדרת שבגלל המליחות היתרה לא סיפקו את הסחורה. הם הוכנו כמו שצריך: השקדים עצמם היו נימוחים וטעימים, הפטריות שמרו על מרקם טוב, הארטישוק הירושלמי לא היה רופס, הבצלים קורמלו כהלכה. אבל המלח... גם כמות שקדי העגל צריכה לטעמי להיות נדיבה יותר במנה של 115 ש"ח.



קינוחים. הקינוחים כאן גם הם עונתיים ומתבססים על פירות טריים שבעונה. בחזירותנו הזמנו שניים.


הקינוח הראשון ששותפתי לארוחה חשקה בו: "כיפה אדומה" - ביצוע מחודש לקלאסיקה האמריקאית. 48 ש"ח. הקלאסיקה האמריקאית היא כמובן עוגת קטיפה אדומה, red velvet. זה היה קינוח כיפי לאכילה. אני חשבתי שהוא מתוק מדי, אבל שותפתי אהבה מאד גם את המתיקות. החלק הטוב הוא קרם הגבינה שהתחבא לו בכדורים הוורודים/אדמדמים. גם משחקי המרקמים כאן היו מוצלחים. בגלל העדפתי האישית לקינוחים פחות מתוקים אני מניח שאם אחזור, לא אזמינו שוב.



השני: שזיפי גלעד בטארט מפורק לחלקים שונים. 52 ש"ח. הטארט המפורק שכשך בקרם על בסיס שמנת חמוצה והוגש עם גלידת וניל. זה היה קינוח די בינוני ואנמי בטעמיו. השזיפים שאמורים להיות כוכבי המנה היו עדינים מדי בטעמם. גם הבצק לא היה מספיק נוכח. השמנת לא הוסיפה מאום ולא הייתה מתוקה דייה. גלידת הווניל הייתה גלידת וניל. טובה אבל סטנדרטית. חסרו לנו כאן רבדים של טעם (נגיד איזה תבלין מבשם שיוסיף עוקץ) ושל מרקם (איזה קראנץ'). בקיצור - קינוח חסר מעוף.



עד כאן ג'ונתן פוד קלאב. אכלנו הרבה. אפילו יותר מדי. בקלות היינו יכולים לוותר על אחד מהקינוחים ואפילו על אחת מהמנות הראשונות שהזמנו.

השירות שזכינו לו היה ללא דופי. ניכר שהמלצרים הוכשרו כמו שצריך. הם אפילו over שירותיים לפרקים. (אפשר למשל להשאיר את כוס המים ריקה 2 דקות. לא חייבים לעוט מיד ולמלא אותה מחדש בתדירות תכופה). אבל אני סתם קטנוני. שאלה יהיו הצרות שלנו במסעדות בישראל... שירותיות יתר. הלוואי על כל המסעדות כאן. רושפלד עצמו הסתובב רוב הזמן ב"חלל הקולינרי" ובאזור הבר ונראה די מרוצה. כשיצאנו הוא גם שאל אותנו איך היה והיה חביב למדי.

אם לסכם, אני אוהב את הקו של המסעדה שנותן כבוד ומקום מרכזי לירקות ופירות מקומיים ועונתיים, ואני גם מאד מעריך את העובדה שלא עובדים כאן עם תפריט קבוע ומעזים לשנות ולגוון. הלוואי שכל השפים כאן יעזו לגוון כך. האוכל עצמו, כמו שניתן להבין, לא תמיד פגע בול. הוא היה בחלקו טוב עד טוב מאד ובחלקו רק בסדר. לא כל המנות הוכנו במידה המדויקת של עשייה ושל תיבול וזה משהו שדי מפתיע אותי ממסעדה של שף מנוסה כמו רושפלד. התמחור של חלק מהמנות מעט מוגזם ובחלקן אפשר להיות יותר לארג'. האם אחזור? כנראה שלא בקרוב. בינתיים אסתפק בארוחות צהריים מזדמנות בקפטן קארי.